תיעוד העליה של משפחת בנין סאלם מארי דאוד
ידענו שההורים של אבא שלי עלו בסביבות נובמבר 1951 לפי גילו של משה בעת העליה ותאריך הולדתו.
לאחר חיפוש בארכיון המדינה מצאנו את התאריך המדויק. התאריך בו עלו סבא וסבתא שלי
רחל ובנין סאלם מארי דאוד לארץ – 7.11.1951
התאריך העברי הוא ח' חשוון תשי"ב
הנה הלינק https://www.archives.gov.il/archives/Archive/0b0717068001a9a2/File/0b071706806cc5e6
עמוד 268 (מופיע גם בעמוד 272)
אפשרות להוריד את הקובץ
פנקס השכבות – סבא מנחם יחיא בנין
סבא יוסף עוואד מנצור זוכה לענג את השבת
את הסיפור שמע יונתן בנין מאת ברכה שהיא הנכדה של מנחם – אח של סבא יוסף.
סיפרה וציירה הסופרת בת שבע בנין.
בעזרת השם, בת שבע עוד תהיה סופרת מפורסמת שתוציא את כל סיפורי המשפחה לאור וכבונוס אף תאייר את ספריה.
סבא סאלם וסבתא דינה
סבא סאלם וסבתא דינה הם ההורים של סבא בנין. (הנה פוסט על עץ המשפחה)
משער שעלו לארץ בתחילת שנות החמישים (אולי אפילו בסוף הארבעים)
יש תמונה שלהם מהחתונה של הבן שלהם, דאוד, בארץ. למרות מה שעבר על התמונה ניתן לראות בפניהם תמימות, יראת שמים וענווה.
.
כידוע, סבא בנין היה אומר אנחנו בני יבום, כלומר, בעלה של דינה, אח של סבא סאלם נפטר ולא השאיר אחריו ילדים. ואז סבתא דינה התחתנה עם סבא סאלם.
מצילומים שהגיעו מבית העלמין בעדן אנו למדים את שם אימו של סאלם, כודמה. היא נפטרה בכ"ו בניסן תר"ס. "האישה היקרה התמ', הישרה אוהבת צדקות, וגומלת חסדים, נעמו הליכותיה בכשרון מעשיה ויושר פעולותיה, כבודה באוהלה, מה טוב חלקה וגורלה החשובה הצנועה כודמה רי"ת אשת הע' הש' דאוד בן יצחק"
יומיים אחר כך נפטר הבן יהושוע. "רפו ידיים וכשלו ברכיים באסיפת הש' מיישר אורחותיו ומשבחים אותו המוניו" (עוד על כך, כאן)
ההשערה היא שדינה היתה נשואה ליהושוע וכשזה נפטר, אולי משברון לב על מות אימו, ייבם אותה אחיו סאלם.
סבא סאלם נפטר בכ"ג סיוון תשט"ז והוא בן 80 (מצוין על מצבה) כלומר שהוא נולד בערך בשנת תרל"ו (1876) והיה כבן 24 כשאחיו נפטר. סבתא דינה האריכה ימים ונפטרה בט"ז אב תשמ""ו. בת 105, כלומר היא נולדה בערך בשנת תרמ"א (1881) הדברים מסתדרים עם ההשערה שהיתה נשואה ליהושוע שנפטר בתר"ס, (1900)
עדכון: מספר איציק מקרוס הבן של מיוש: לסבא סאלם, אכן היה אח שנקרא יהושוע. אבי ז"ל סיפר לי – שכשנולדתי הוא רצה לקרוא לי יהושוע, ע"ש אחיו של סבא סאלם שנפטר כשהיה נשוי ללא ילדים לסבתא דינה. אך, כששמעה זאת הסבתא-רבתא שלי הצדקת – רבקה (סבתה של אימי שהרבה אנשים טענו שהיה לה רוח הקודש – ניתן עדיין לשאול את שילו דוד) הציעה – רק אם תרצו, קראו לו – יצחק. וכשאבי ז"ל שמע את המלצתה, הוא שינה את מחשבתו מיהושוע ליצחק.
בהתחלה, סבתא דינה, היתה גרה ברחוב החרמון פינת פינס, ואח"כ היא עברה לבית של הבת שלה, חינן, שגם הוא ברחוב החרמון, והיינו עושים אצלה כל שישי קידוש.
סבתא לא הייתה מבטאת את שמי נכון, הייתה קוראת לי – איסטיק במקום איציק.
לסבא וסבתא היתה גם בת גדולה בשם לאה, שנפטרה בגיל מאוד צעיר, לפני הדוד ציון
מהמצבה אנו למדים ששם הוריה: לאה ואהרון דוד (מן הסתם אהרון בן דוד). דוד מיוש היה קונה כל שנה את "ותצא דינה בת לאה" (הנה פירוש על הפסוק)
הם קבורים בבית העלמין בקרית שאול
סבא סאלם > גוש 9 אזור 1 שורה 13 מקום 5
סבתא דינה > גוש 10 אזור 1 שורה 28 מקום 39
יהי זכרם ברוך.
אמא כותבת על משפחתה
עמו שועה
עמו ישועה בן אברהם הדיין אב בית דין לקהילת עדן.
נשוי לדודה רבקה רחל בת סבתא חנון וסבא יחיא.
אבינו נולד שנתיים אחרי נשואיהם ואהבו אותו כבנם כי אין ילדים. ואותנו כנכדים
וכל בעיה שקורית לנו קוראים לעמו ישועה שיתפלל עלינו אמן.
הוי אחי היקר
רצינו להביא לך מרשמים אלה ולשמח אותך, אבל, לצערנו לא יצא/ והקדוש ברוך הוא רצה אחרת ולקח אותך ואתה בגיל שבעים ושבע ונראה הרבה צעיר השם נתן השם לקח יהי שם השם מבורך.
תהי נשמתך צרורה בצרור חיים עם כל הצדיקים עם אבא ואמא ואחותנו האהובה חנה עם כל הסבים והסבתות הדודים והדודות אמן.
הוי אחי היקר
בשבוע שעבר ליל שישי טו באב שנתים מאז שהלכת מאתנו. מה נאמר ומה נעשה, רצונו של הקדוש ברוך הוא נקבל באהבה. אשתך – הלך שמחת חייה בריאותה לא טובה.
התפלל על בנותיך ונכדיך.
אנחנו, אחיותיך ואחיך.
לא אבא ולא אמא לא אחות ולא אח יקרים.
השם ינחמנו
בבית מקדשנו אמן.
הוי אחותי היקרה חנה
אשת חיל מי ימצא
סליחה ממך שאני כותבת עלייך שניה, אחרי אחי. חוברת זה רצינו לשמח בה את אחינו זכריה בזמן מחלתו. הלכת לעולמך אחרי סבל רב שנים תהי מנוחתך בגן עדן והתפללי על ילדייך.
הוי אחותי מה אספר אני חושבת לא היו שתי אחיות כמונו. אין שלי ואין שלך. עוד בעדן את לא היית מבקשת שום דבר. אף פעם לא בקשת. הייתי בת 10 אני הגדולה, מבקשת מאבא שעון אבא אומר בסדר, מביא שני שעונים, את ואני. זוכרת, שביקשתי נעליים לק שחור ולבן אבא מביא שניים. אבל בלי קנאה. אני מבקשת ואת בשתיקתך מקבלת.
אנחנו 6 ילדים 3 בנות 3 בנים הורינו אהבו אותנו בלי הבדל אבל תשומת ליבם אלייך. לא רבנו, כולנו אהבנו אחד את השני אבל כולנו אהבנו אותך למה? כי את היית הבת השקטה, הצנועה, האהובה. אני זוכרת כולנו חזרנו מי מהעבודה ומי מבית-הספר, אכלנו. אבל את, מחכה לאמא עד שתתרחץ ותנוח ואחר כך תשבו לאכול. ואפילו שנסעת ללונדון היית כותבת מכתבים ברכה ושרה תדאגו שאמא תאכל, כי אמא עליה השלום לא שמה לב לעצמה, כל מעיינה הבעל והילדים.
עוד אני נזכרת כל שנה את ושרה באות לחופש ממלאות אותנו הרבה דברים. אבל דבר אחד לא אשכח. את פותחת את המזוודה שלך ומוציאה משהו או שמלה או 2 חלקים ואומרת לעצמך זה מתאים לכיפור לאחותי ברכה ומיד מחפשת מטפחת ראש מתאימה.
תודה.
אני ואת ושרה חלקנו הרבה דברים והבעלים לא התערבו, אם דברים ואם זהב הכל בשמחה אשרינו ואשרי הורינו שגידלו אותנו כך. זה אצל ילדי מרים ומנחם יחיא בנין לבת שבאלאכצ'ר אנחנו ילדינו ובני זוגם שהם בעיני ילדי ונכדי השם ישמור אותם
אמן.
אחי בנין היקר ז"ל
אתה הבן החמישי נולדת לפנות בוקר יום שבת שעת זמירות. היית דאגן ואני הייתי אומרת לך, למה אין לך שלוה? נולדת בשעת זמירות של שבת אחרי אבא כולנו דאגנו לאמא אבל אתה היית דואג הרבה. בחגים, חנוכה ופורים הבאת כל מיני חטיפים וכסף קטן אמא חילקה לילדי השכונה והיא הייתה פותחת את הדלת ויושבת בכסא ומסמנת לילדים בידה שיגשו אליה ונותנת להם והם צוחקים אומרים תודה לוקחים והולכים. הבית התרוקן הדודות נפטרו אתה הולך לעבודה ואמא לבד וכך החלטנו אני ואתה לקחת את אמא אלי. כמובן היא לא הסכימה אלא אם אתה איתה. לא היתה בעיה כי תמיד היינו יחד. וכך היה אמא חיתה 25 שנה ונפטרה ואתה אחריה 20 שנה נפטרת. חיינו יפה ילדי הם שלך, גם ילדי האחים והאחיות. אבל את כל נכדיי פינקת, אם גלידה, אם פירות.
תודה לדביר על ההקלדה.
סבתא ברכה – מקבץ פתגמים בעדנית
סבתא ברכה – מקבץ פתגמים בעדנית
קשט אחרים והם יהיו יפים
כשאתה עוזר למישהו…
דיבור ששובר עצם קשה
בן הופך לחבר
תן מעצמך לחבריך
הרצון למתנה
סבתא ברכה מספרת – סבתא חנון פוגשת את בנה מנחם
סבתא ברכה מספרת – סבתא חנון פוגשת את בנה מנחם
סבתא ברכה – עוואד מנצור ואליהו הנביא
סבתא ברכה מספרת על עוואד מנצור ואיך שהוא התהלך עם אליהו הנביא.
סבתא ברכה – בארו
סבתא ברכה מלמדת איך להכין בארו
סבתא ברכה – יין לפסח
סבתא ברכה מסבירה איך מכינים "קידוש" שזה יין צימוקים שהיו מכינים בעדן בגלל שלא היה יין, וגם כאן בארץ סבתא ברכה המשיכה להכין כל שנה "קידוש" וזה היה יין-הצימוקים הכי טעים בעולם.
סבא בנין: זכרונות
סבא בנין נפטר לפני 32 שנה, בשנת תשמ"ז. י"א טבת תשמ"ז.
הייתי ילד קטן, רגע לפני שהפכתי להיות בוגר – בן 13, באדר של אותה שנה.
הזכרונות שלי הם קטנים. הזכרון המרכזי שלי הוא פסח בנגבה 56. כל שנה בפסח היינו מגיעים לסבא וסבתא כל המשפחה ועורכים שם את הסדר. זה היה ערב עדני טהור לגמרי. כל ההגדה נאמרת בעדנית במנגינה הנכונה. סבא יושב בראש השולחן ומנהל ביד רמה את הסדר. קוראים את ההלל ובסוף כל פסוק כל השולחן עונה הללויה אהההללויו. סבא שולט היטב במנגינות והיום כשאנחנו מנסים לעשות את זה, אני מבין כמה זה קשה.
סיפורי חלוקת מתנות האפיקומן:
איך היו מבררים עם ירון מה הוא יבקש השנה והמתנה היתה מחכה לו כבר במוצאי החג. כשאני הייתי מבקש מתנה מסוימת לאפיקומן, סבא היה מהנהן מייד בראש ואומר אין בעיה ורק מפטיר בשפה רפה, מנייר, כן?
מה אנחנו יודעים על חייו של סבא בעדן? כידוע, אצל העדנים הבעל הולך לגור בבית של הורי אשתו, ואכן סבא בנין היה גר בבית המשפחה של סבא יוסף וסבתא ברכה הוריה של סבתא רחל.
אמא שלי מספרת שסבא בנין היה אחראי על הקניות לכל בני המשפחה שהיו גרים בבניין. גם סבא מנחם וסבתא מרים היו גרים באותו בניין ואמא מספרת על הכבוד ההדדי שהיה בינהם ואיך סבא בנין ערך קניות לכולם ובסוף כל שבוע סבא מנחם היה בא אליו ומשלם את חלקו.
סבא בנין, כנראה עבד בשלב מסוים בחנות של בדים בעדן ובהמשך בדברים אחרים. את יום העבודה שלו היה מסיים בשעה 12 או 13 בצהריים וחוזר לביתו. הלוואי על כולנו. מגיע הביתה, ומוצא את הזמן לשבת עם הבורי – הנרגילה של העדנים. בטח נרגילה מקושטת ויפהפייה.
גם הנרגילה עלתה לארץ, ואני זוכר את הנרגילה שהיתה בביתו, נרגילה גבוהה ומכוסה בבד צבעוני. ריח הטבק ורעש הבעבוע של המים, משגעים. יש גם תמונה נהדרת עם הנרגילה של לח"י מסוף שנות השישים.
בדרך כלל, סבא היה מסתובב עם כובע רחב על ראשו וככה אני זוכר אותו, כובע מרשים שמשווה לו הוד והדר. ולעיתים היית בא בבוקר לביתם ומצאת אותו יושב ליד ספר התהילים, כוס תה גבוהה ניצבת דום לידו. באותו זמן הוא חבש כיפה שחורה גדולה על ראשו. ויש גם את התקופה שהוא בחר ללכת עם כובע קסקט לראשו, כנראה כשהיה צעיר יותר – וכמובן הדברים מגובים בתמונות שמוכיחות את כל אחד מהמצבים!
סבא היה מתפלל בבית הכנסת של הרב חוזה. אנחנו מתפללים אצל הספרדים כנראה בעקבות סבא מנחם. שני בתי הכנסת לא רחוקים אחד מהשני והמרחק לא יכול להוות תירוץל זה שאנחנו כאן והוא שם. זה חלק מהשוני הנוכח, סבא בנין שומר על המבטא העדני, ועל התפילות בתימנית ואנחנו בקושי מכירים בכלל את המבטא העדני. יש לנו קצת שירי שבת שאבא שר, ובכלל לאבא הזפזופ הזה בין עברית לעדנית הוא קל יותר. לכן זה כל כך מרגש אותנו לשמוע, שירים בעדנית, תפילות.
באותו יום, סבא הלך לגבות תשלום שהגיע לו, ובעוד הוא יורד מטה במדרגות, קיבל אירוע לב (או אירוע מוחי?) ונפל. הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן.
אמא מספרת שבאותו היום היא נסעה עם נירה לקנות דברים לקראת החתונה הקרבה ובאה. (עוד חודש) וכשהיו בדרך מהתחנה במעלה נגבה לכיוון הבית שלנו, ראו את סבתא מרים במעבר החציה! מה סבתא עושה מתחת לבית? היא לא רגילה לצאת מהבית והיא כמובן היתה נראית נסערת מאוד. כך הם התבשרו על פטירתו של סבא.
אני הייתי בכיתה ז' ולמדתי בגבעת שמואל. בנין הגיע עד אלי לכיתה וביקש לשחרר אותי מהלימודים. בדרך סיפר לי שסבא נפטר.
יושבים שבעה בבית בנגבה. קוראים ספר תהילים בעדנית, קוראים בזוהר, יושבים צפופים בחדר הקטן, מעבירים מיד ליד מעל הראש צלחות של עוגות טורט וכעכה, של פירות של מגשים מלאים בכוסות קפה עם הל.
בצהריים יש את הארוחות הכי טעימות שאכלת בחיים. מביאים פיתות ענקיות ואני ניגש למטבח ומבקש שישימו לי אורז ופסוליה ובשר בתוך הפיתה. זה טעם האזכרות הבלתי נשכח.
את רוב הקרובים שלנו, פגשתי לראשונה או לכל הפחות בעיקר, בזמן אזכרות של בני המשפחה.
ואחר כך לאורך זמן, בשבתות, מגיעים בצהריים לבית של סבתא ומתפללים מנחה של שבת. יש את המחלוקת הרגילה בין היושבים האם צריך להביא ספר תורה (וגם בזמן השבעה) בסעודה שלישית, מתנה עוברת בין כולם ומפצירה בהם לאכול משהו רק בשביל הברכה. ולקראת ערבית יש מישהו שמתחיל לשיר את אגדלך אלוקי כל נשמה במנגינה עדנית שמתחילה כל בית במילה "דוד" (uncle) מנגינה ממש יפה…
מתכונים של אמא: גחנון ומלוואח
מתכון גחנון / מלווח
החומרים אותו דבר.
חומרים:
1 ק"ג קמח
2 אפייה
כף קינמון
2 כפות סוכר
1 מרגרינה
1 כוס שמן
2 כוסות מים
אופן ההכנה לשניהם אותו דבר.
את המרגרינה והשמן שמים בצלחת
לשים את הכל בצק קצת דביק משמנים את הידיים ומחלקים אותו אותו לגחנון 10 ולמלווח 6 בערך יותר משעה מורחים אותו בשמן ומכסים בניילון. אחרי זה מרדדים דק משמנים במריחה שמן ומרגרינה מקפלים לחצי ושוב פעם משמנים מקפלים לחצי נוסף משמנים ומגלגלים
- את הגחנון מכניסים בסיר שכבה ומבשלים בתנור את המלווח מעמידים אותו מגולגל ומשכיבים בצורה …
מתכונים של אמא: דילה, מרק אפונה
מתכון דילה
חומרים:
אפונה כתומה שקונים חצויה ונקיה מקליפות
הכמות: קילו.
אופן ההכנה:
רוחצים טוב, שמים בסיר גדול ממלאים מים רותחים מלא ולבשל בגז בערך שעה. וכל הזמן לשים לב ולהוסיף מים ולערבב לשים לב שלא יגלוש עולה קצף לבן
לזכור ולערבב וכשזה בשל, מעבירים דרך מסננת לסיר אחר מלח, פלפל שחור וכורכום. שיהיה דיסה דלילה.
אפשר למנה ראשונה, אפשר להוסיף למנה השניה.
בתאבון! ממש מעדן
תודה לדביר על ההקלדה..
מתכונים של אמא: הזון – לחם לשבת עדני
הזון לשבת לחם עדני.
1.6 ק"ג קמח כדי להפריש חלה
שתי כפות שמרים יבשים
כף מלח
כף סוכר
כף חבה סודה אם רוצים – (קצח)
כוס שמן
3 כוסות מים
משמנים את הידייים
לערבב את כל החומרים היבשים
להוסיף 2 כוסות מים
ללוש, מהכוס השלישי שופכים לאט לאט
ולשים ואם יש צורך מוסיפים עוד מים
משמנים את הידיים לשים טוב ומחכים עד שיתפח
מחלקים ל6 חלקים ומרדדים טוב
מחכים שיתפח
ביצה צהובה עם קצת שמן ומורחים מעל
אופים בחום 200 עד שישחים
תודה לדביר על ההקלדה…
כעדיד עם שמרים
1 ק"ג קמח
כף וחצי שמרים יבשים
כף מלח
כף סוכר
¾ כוס שמן
עד שלוש כוסות מים
כף חבה סודה (קצח)
מערבבים הכל ולשים, מחכים עד חצי תפיחה, מחלקים לשני חלקים, לשים קצת, ושמים במגש עגול חד פעמי.
לאחר התפיחה מורחים צהוב של ביצה ואופים בחום גבוהה.
כעדיד באבקת אפיה
1 ק"ג מלח
2 אבקת אפיה
כוס שמן
כף מלח
כף חבה סודה (קצח)
2 כוסות מים
לשים ביחד, את כוס המים השני שופכים לאט, הבצק צריך להיות קשה, מחלקים ל4 בלי לחכות, משמנים ביד קצת שמן, ואופים במגש של התנור.
ארבע חלקים
תודה ליערה על ההקלדה
מתכונים של אמא: הריס, צ'ולנט חיטה
מתכון חמין לשבת – הריס
½ 2 כוסות חיטה.
רוחצים, שופכים מים רותחים בערך 5 אצבעות וכל הזמן רואים שלא יתייבש, עד שיהיה חצי רך.
מתבלים: מלח, בצל קצוץ, כמון, פלפל שחור, 4 כפות שמן
אם רוצים מוסיפים 4 או כמה שרוצים תפוחי אדמה ומים
על אש קטנה בערך חצי שעה.
בפלטה, לקראת שבת, כל הלילה עד אחרי בית הכנסת.
בתאבון!
תודה לדביר על ההקלדה…
מתכונים של אמא: כמיר, כיסוני בצק מטוגן
מתכון כמיר
חומרים:
1 ק"ג קמח
חצי כף שמרים
2 כפות סוכר
קמצוץ מלח
בערך ½ 2 כוסות מים
בצק גמיש.
אופן ההכנה:
הכל ביחד, ללוש טוב, לחלק לכמה חתיכות, לרדד דק בעובי חצי ס"מ
יוצרים עיגולים במכשיר או בכוס.
לחתוך באמצע ולטגן בשמן עמוק כשמתקרר מפזרים אבקת סוכר.
תודה לדביר על ההקלדה…
מתכונים של אמא: מדקדק, מדגדאג
מתכון מדקדק בשר בקר
חומרים:
ק"ג בשר רופלק או צואר או צלעות עבה.
1 בצל גדול
2 תפוחי אדמה גדולים
חצי כפית הל
כף כמון
כף שטוחה פלפל שחור
מלח לפי צורך המשפחה
כף גדושה רסק
3 כפות שמן
שלוש כוסות מיים
חופן גדול כוזברה
אופן הכנה:
יש שני דרכים משוי או מזפר.
משוי-
תבנית חד פעמי, שמים את הבשר משמנים אותו טיפה עם קצת כמון ופלפל שחור מכסים בנייר כסף שמים בתנור בחום 180 שעה מכבים את התנור ומשאירים אותו בתנור.
מקלפים את תפוחי אדמה והבצל חותכים קוביות גם הבשר מערבבים שמים במג'ק לפי הקיבול שלו ולוחצים כמה לחיצות ורואים שיהיה טחון במידה הרצויה
לוקחים צלחת מכניסים השמן המים התבלינים ורסק עגבניות מערבבים ושופכים לסיר, את המים והכל לאט לאט ומערבבים מכסים במכסה ועוטפים בנייר כסף מכניסים לתנור 180 מעלות בערך שעה
אוכלים עם אורז ושעועית.
בתאבון!
תודה לדביר על ההקלדה…
מתכונים של אמא: ממולאים פרווה
ממולאים פרווה
חומרים:
6 כוסות אורז.
6 פלפלים ירוקים דקים.
6 תפוחי אדמה
6 עגבניות.
2 כפות רסק גדושות.
1 כף כמון.
1 כף פלפל שחור
כף מלח לפי הצורך
גוש כוזברה
1 בצל גדול
1 בצל קטן
לגרד במפופוד
3 כפות שמן
אופן ההכנה:
לחתוך את הראש של הפלפל ולנקות מהגרעינים.
התפוחי אדמה לקלף ולחפור חור להשתדל לא להמשיך את החור עד לצד השני…
העגבניות, לחתוך את הראש לנקות הליבה והרוטב.
כל השאריות של התפוחי אדמה והעגבניות וכל הבצל וגם גזר בינוני, לגרד ולשים כל הגירודים ביחד בקערה יחד עם הכוזברה והתבלינים והשמן והרסק.
לרחוץ את האורז
לערבב ביחד למלא את הכל ועודף התערובות בסיר ואז לשים את הכל בעמידה בתוך הסיר
אנו משתמשים באורז אוסטרלי. על כל כוס אורז, כוס ורבע מים. להביא לרתיחה ולהנמיך את האש. אני שמה את הסיר בתוך התנור בחום של בערך 150 שעתיים
בתאבון!
תודה לדביר על ההקלדה…
מתכונים של אמא: עוגיות כעכה, ובצק למילוי
עוגיות כעכה:
חומרים:
1 ק"ג קמח
כוס וחצי סוכר
כף קינמון
2 אבקת אפיה
2 סוכר וניל
כוס וחצי מים
1 מרגרינה
כוס שמן
אופן ההכנה:
לשים את כל החומרים
ולשים את הבצק טוב או במכונה
מכדררים כדורים ומרדדים
או חותכים במכשיר, אצבעות
והנה המתכון הבא…
בצק למילוי
1 ק"ג קמח
1 מרגרינה
1 כוס שמן
2 אבקת אפיה
2 סוכר וניל
2 כפות סוכר
כוס וחצי מים
כפית קינמון
לשים, מרדדים ממלאים
ומגלגלים
חותכים ואופים.
מילוי תמרים:
חבילה תמרים מעוכים.
מבשלים באש קטנה עם חצי כוס מים
כל הזמן מערבבים
כשמתייבש שמים כף קינמון והל
אפשרות אחרת:
2 כוסות קוקוס
1 סוכר
כפית הל
קצת מים
או בלי הל, מיץ תפוזים.
תודה לדביר על ההקלדה…
סיפור על סבתא ברכה, סבתה של סבתא ברכה
כמה חודשים אחרי שאמא ואבא (סבתא מרים וסבא מנחם) התחתנו, הם נסעו לג'בוטי, יחד עם סבתא חנון.
אבא קיבל תפקיד חדש להיות מיופה כח של משפחת בנין בג'בוטי. הוא החליף שם מישהו ואותו אחד עם כל משפחתו חזרו לעדן.
משרה אצל משפחת בנין, משפחת הנשיאים של עדן היא ודאי מכובדת!
הרי איך סבא יוסף הסכים לקחת את מנחם להיות חתן לבתו מרים? הוא אמר, אני צריך לברר על החתן המיועד האם מידותיו טובות, האם הוא איש ישר? התחיל לברר, בסוף שאל פה-אין אישתקול? איפה הוא עובד? אמרו לו אצל משפחת בנין, אז הוא הגיב אהה יפה מאוד שא-לה-תו! לקחתי אותו! אם משפחת בנין בחרו בו לעבוד אצלם כנראה שהם ביררו עליו טוב טוב ואיש טוב וישר הוא .
בקיצור, סבתא ברכה אמרה שהיא רוצה ללכת להכיר את המשפחה הזו שחזרה כדי לשמוע מהם מה שלום הבת שלה. המשפחה הזו היתה ידועה בחוש ההומור שלה – לחרבש אל-כאלם
היא הגיעה אליהם ומיד התעניינה אם במקום הזה, ג'בוטי יש מה לאכול. יש שם פירות? יש ירקות יש חאבחאב (אבטיח)? פי ברטיח? יש מלון? והם התלוצצו ואמרו מאכאלנאש מלון עינק, כלומר לא אכלנו שם מלון. מאז סבתא ברכה החרימה את פרי המלון, לא אוכלת אותו כי בתי מרים לא אוכלת כעת מלון. את זה כ'אלה חנו סיפרה לי. לא עזרו ההסברים שזה היה רק בצחוק מרגע שהיא החליטה שלא, חלאס! נגמר הסיפור! היא לא מבינה צחוקים, היתה אשה תמימה מאוד.
אחרי תקופה, שנה או יותר, סבתא ברכה חלתה והם עדיין היו בג'בוטי אז שלחו את הדוד יעקב ללכת ולהביא את אמא (סבתא מרים) אמא הגיעה ואמא שלה היתה כבר על ערש דווי. מייד כשהגיעה ניגשה למיטתה וניסתה להעיר אותה כי היא חשבה שהיא ישנה. אחיותיה, כבר ידעו שמצבה קשה וביקשו מאמא לקום ולהתאוורר, להחליף בגדים לאחר הנסיעה הארוכה. היא לא הספיקה להגיע לחדר הסמוך וסבתא ברכה נפטרה. היא לא יכלה למות לפני שהריחה את ריח בתה.
וזו גם היתה הדרך שסבתא מרים עצמה, בחרה להיפטר מן העולם.
זכריה הגיע באותו בוקר מלונדון לבקר את אמא. נעמד על ידה. שאלתי אותה את מזהה מי כאן לידך והיא הינהנה בראשה, כן. האם זה הבן הצעיר שלך, יעקב? היא ניענעה ראשה לשלילה. האם זה זכריה? והיא הינהנה כן.
עמדתי כאן על יד מיטתה אני ויונה המטפלת. זכריה ישב בפינת האוכל האחות שרה תיאמה בטלפון שיבואו בארבע להזריק לה כי היא סבלה מהתיבשות וקראה לי לבוא אליה. לאחר מספר שניות, יונה צעקה אלי לחזור מייד, וזהו אמא איננה.
באחת עשרה היא עוד היתה בהכרה. ובדקות האחרונות איבדה את הכרתה.
גם חנה ושרה היו פה, זה היה ביום ראשון.
בליל שבת החלפנו לה בגדים ליד מיטתה והשלבים של התריסים פתוחים ולפתע על המצח שלה היה מן אור מיוחד. ופתאום בלי להתכוון, פרצו ממני המלים עקטלע מן אינא תסתלק מפה, שרה שאלה אותי מי יסתלק?על מה את מדברת? מלאך המוות, אני לא רוצה אותו כאן ליל שבת.
ואכן הוא המתין עד יום ראשון.
אומרים שהאור הזה הוא כמו השכינה שהנפטר הולך לפגוש …
זכרונות מבנין. חלק ד.
בנין, כבר עברו שנתיים וחצי מאז שנפטרת. זה היה בשבת, לא הגעתי באותה שבת לבית הכנסת ודביר בא לספר לנו אחרי התפילה. כשהגעתי לבית של ההורים שלי שהיה גם הבית שלך כי הבית שלך היה (וגם יהיה) הבית שלי כבר שכבת על הרצפה. נפטרת באמצע הלילה. זה היה קשה מאוד להבין שנפטרת, אתה – שאני כילד תמיד החשבתי אותך כצעיר, כמעודכן, כשהשוויתי בראש בינך לבין ההורים שלי. כשהולכים לקנות איתך משהו זה תמיד היה מהיר, באים רואים קונים. כשהייתי הולך עם אבא שלי היינו מכתתים רגלינו עוברים מחנות לחנות עד שבסוף מוצאים. (ממש זוכר סיבוב אחד כזה על יפו תל אביב כשחיפשנו מכנס לשבת, ולאחר סיבובים רבים מצאנו את המכנס האחד והיחיד) אין בי שמץ טרוניא כלפי אף אחת מהשיטות. אפשר אפילו לומר שחיבבתי בזמן אמת את שניהם, הדרך המהירה והאיטית, בכל אחת יש חן. אבל זוכר שכשהולכים איתך זה הרבה יותר מהיר. יש בזה הרבה מהאופי שלך, חוסר הסבלנות לבלבולי מח. תגיד הכל על השולחן, תגיד את האמת בלי להתבייש, בלי לברוח.
זה שאתה מעודכן היה גם בכך שאתה היית במכבי ואנחנו בקופ"ח כללית, זוכר איך היית מציג את זה מגניב שאתה יכול לבחור את הרופאים שלך ושיש לך חוברת עם רשימה של כל הרופאים שצריך. מכבי זה תמיד טוב ואם מכבי גם מטפלת בחולים אז בכלל נהדר.
תמיד הולך בבית עם חולצת כפתורים לא מכופתרת. כל החלק העליון פתוח, חם לך. תלונות על המזגן בבית הכנסת. עקשן חם-מזג אך חביב על הכל. יודע לריב עם הקרובים אך גם מכיר את הדרך לפיוס, וזה לא פשוט לאחד כמוך.
איך היית נזכר בגאווה איך ירון היה נותן מכות לספה בכל משחק של מכבי תל אביב כדורסל, בימי חמישי ההם שלא ישובו לעולם, עם מתן וניסים שהיו באים גם לתפוס כמה דקות הנאה ממכבי. \ווויליאמס שהיה עושה צרות וממלא אותנו גאווה..
איך הכיפה הסרוגה שלך הלכה ותפסה את מקומה על הראש. מי יודע מה היה אז בשנות החמישים שישים שהיא ירדה, אבל להחזיר אותה זה הרבה יותר קשה. ועשית את זה כמו גדול.
הדירה המשופצת בעדן של סבא יחיא
הבית של סבא יחיא ואחיו יעב, היה בקצה אחד מרחובות היהודים וגובל ברחוב הראשי (איפה שהיום נמצא המוזיאון הצבאי של עדן) בשלב כלשהו העדיפו לגור לא בקצה, אז סבא מנחם שכר דירה באחד מבתי מורי משומר בשביל סבתא חנון, עמא רובקו, עמו שועה ובת שבע והשכירו את הבית שלהם. כך זה נמשך תקופה.
אחר כך נולדתי אני וזכריה וחנה וכו' החדר בבית של סבתא ברכה וסבא יוסף כבר לא מספיק גדול. בבנין הזה, לכל משפחה היה חדר והמשפחה המורחבת מתכנסת לארוחות במה שנקרא "מיגלס".
אבא אמר שהוא יוציא את הדייר ויתחיל לשפץ את הבית שלהם.
שאל את אימו אם היא רוצה לגור שם. תישתיהו? מגיע לך! והיא ענתה לא לא יא איבני אללה יהניק
אז סבא שיפץ. שם מערכת חשמל סידר את הבית. אמר לדוד שלו יעב בנין, אני משפץ. רוצה גם? ואכן הוא שיפץ גם את הצד שלו. בנה למעלה שני חדרי כביסה. ובנה עוד שני חדרים שמאפסנים שם את המזרנים. כי הרבה פעמים בעדן ישנים על הגג מרוב החום.
כשסיים אמר לאימו בואי תסתכלי תראי איך שיפצתי באה ראתה איך הכל חדש ואיך יש אפילו חשמל (אמנם עוד לא הכל מודרני למשל התנור היה עדיין על פחם) בקיצור, מפה לשם, היא אמרה לו חאוורה אני עסקון מאעאק. כלומר חפצה אני שנגור עימכם. הלך סבא לשאול את סבתא מרים אם היא מסכימה וכמובן שהסכימה, זה הרי ביתם
גרנו שם מסוף 44
ב 45 הלכתי עם אבא לאסמרה לעשות ניתוח שקדים
ב 46 מי מופיע? עמא דינה מירושלים! היא ובעלה ושולם. וכמובן גם להם מצאנו מקום בבית. חזקיה הבן השני של עאמא דינו הלך לגור אצל ההורים של אשתו.
תיעוד של עדן מהאינטרנט
באתר זה יש תיעוד של בית העלמין של עדן בשנת 2008. התיעוד מראה את מצבו של בית העלמין, את המצבות המנותצות וכו'.
https://ragswrites.wordpress.com/2008/07/11/a-jewish-cemetery-in-aden/
דודה רבקה
הדודות של אמא שלי, כלומר אחיות של סבא שלי סבא מנחם, היו גרות בדירת החדר השלישית בעמידר. (דודה בת שבע, ודודה רבקה ובעלה ישועה אברהם, "עמו שועה")
בשתי הדירות הראשונות גרו סבא וסבתא שלי וילדיהם. כשהייתי ילד, דודה רבקה, היתה כבר מבוגרת ולעיתים הייתי מלווה אותה כשהלכה לאורך המרפסת בין הדירות. אפילו כילד, שמתי לב שהליכתה איטית. הייתי נותן לה יד עושה צעד אחד גדול וממתין עד שהיא, בצעדיה הקטנים תגיע אליי וכך הלאה.
פעם מצאתי סוג של מקל הליכה בחצר ושמרתי אותו לשעת כושר. כשהתחילה ללכת, הלכתי והבאתי בפנים מחייכות ומרוצות את המקל. היה ברור לי שהיא תודה לי על העזרה הנהדרת שאירגנתי לה.
היא הסתכלה בי, לא מבינה מדוע אני מביא לה מקל ואמרה בעדנית "אגזע בוא אינתה" ובתרגום: לך אתה עם המקל. או – אין מצב, שיראו אותי מסתובבת עם מקל. אבל לעומת זאת, לך, זה דוקא די מתאים…
זו היתה מרפסת ענקית במושגים של ילד, אורכה כ 13 מטרים. היינו משחקים שם כדורגל (סטנגה) על חלק קטן ממנה (בשטח החדר האמצעי) היינו מקימים את הסוכה בכל שנה, אפשר היה לעשות סיבובים עם האופניים מצד לצד.
כל השמחות שנחגגו בדירה, היו מבוססים על המרפסת הארוכה. שם ניתן לערוך שולחנות לאורחים, במיוחד לצעירים שלא חייבים לשבת בתוך הבית.
תיעוד רשמי מהעליה לארץ
קובץ מתוך ארכיון המדינה שכותרתו רשימות כניסה לארץ של עולי מחנה שמר 1949
http://www.archives.gov.il/archives/#/Archive/0b07170684ee7d96/File/0b071706807f0d75
אנו מכירים את הדברים של אמא שמספרת איך הד"ר של מחנה עתלית ביקש מהשליח שיעלה את משפחת בנין מעדן על מנת שסבתא חנון תרגיש טוב יותר. ראו כאן
אמא תמיד אומרת שעברו חודש ושמונה ימים מאז שעלו ועד שסבתא חנון נפטרה.
כעת יש לנו תיעוד רשמי שמאשש את הדברים…
העליה לארץ על פי הרשימות שמופיעות כאן היתה ב 28.11.1949. לדעתי זה היה בשעות הערב והלילה לכן התאריך הוא אור לח' כסליו
סבתא חנון נפטרה בט"ו טבת 4.1.1950 בדיוק חודש ושמונה ימים לאחר הגעתם של מנחם ומרים ומשפחתם לארץ.
התיעוד הבא הוא מרישומים של מחנה עולים בראש העין. המשפחה עברה מעין שמר למחנה עתלית כדי להיות יחד עם סבתא חנון ובנותיה ומשם עברו כולם לראש העין.
לינק לארכיון המדינה לפנקסי מחנה ראש העין:
http://www.archives.gov.il/archives/#/Archive/0b07170680328995/File/0b07170680a27110
הם הגיעו למחנה ראש העין ב 1.1.1950 יחד עם סבתא חנון ו(בתה) בת שבע, מנחם נחמו וכאל'ה חנו, ישועה אברהם ואשתו עאמ'ה רובקו שנקראת כאן רחל (גם בדרכון שלה היא מכונה כך) וכל משפחת מנחם ומרים יחיא בנין.
גם תאריך העליה שלהם לארץ מצוין כאן.
סבתא חנון – 11.4.1949
מנחם נחמו – 4.4.1949
ישועה אברהם – 13.5.1949
מנחם ומרים – 28.11.1949
כמו כן בצד שמאל מצוין התאריך בו הם עזבו את המחנה ועברו לרמת גן לשכונת "רמת יצחק" 31.7.1950
זכרונות מבנין. חלק ג.
איך הוא מוציא בגאווה כל יו"כ את המחזור שלו שכתוב הפיוט שקוראים בית ממנו בכל תפילה ואין אותו במחזורים החדשים. אך במחזור שלו שזה מחזור ליוורנו המקורי, הנכון, זה שככה מתפללים בו פה שנים יש את הפיוט הזה וצריך לשמור על כל הנוסחים שלו. כל מנהג ולו הקטן ביותר ששינו אותו היה מתעצבן ומעיר ואומר זה לא המנהג של ביהכנ"ס. למשל, לא אהב ששינו את המנהג של ברכה על הס"ת של החתן. היום החתן עולה לעליה ואחרי שהוא מברך ברכת אשר נתן לנו את תורתו, אז פותחים את הס"ת של החתן וקוראים ואברהם זקן והוא רצה שהמנהג הישן ישאר שהחתן מברך על הס"ת שלו.
הוא זכר הכל. אי אפשר להתקיל ואסור לשנות שום דבר שהיו עושים בביהכנ"ס. לכן התפלל בסידורים הישנים שלו ולכן לא עבר לטלית שהיום כולם מתעטפים בה ונשאר עם הטלית של פעם. סיפר בנוסטלגיה איך היו מסדרים את הכיתות ואת הספסלים אחרי התפילות כדי להשמיש שוב את הכיתות.
בראש השנה אנו קוראים את הסליחות על שולחן החג. הוא הוביל את קריאת הסליחות לומר אותם בעברית ולא בעדנית כדי שגם אנחנו נבין ושגם אנחנו הקטנים נשתתף ונהיה חלק מזה. ידי רשים נחלשים ועת שערי רצון פיוטים שהוא לימד אותנו לשיר אותם נכון, במנגינה הנכונה. בנין, זה היה כיף גדול לומר איתך את הסליחות.
כמה צחק עלינו כשניסינו לשחק אותה עדנים ולומר משפט בעדנית ולא ידענו איך אומרים ק' ואיך אומרים ר' ואיך ג' למשל "יעקוב, אחי אל זק'ר" או שצחק עלינו איך שאנו לא מצליחים לומר בורדג'ל – פופקורן
כמה אהבה לילדי המשפחה. קודם לנו כל הבני דודים. כמה אהב אותנו מצד אחד נתן כל מה שיכל, הכל, כל הזמן ממש, אהבה בלי גבול לכל הבני דודים. כסף אף פעם לא עניין אותו. את כל מה שהיה לו, נתן לנו עוד מרגע שנולדנו מהשלב שאנחנו לא זוכרים, ועד יומו האחרון עם פיזור כספו גם לדור של הילדים שלנו. אהב את כולם וכולם אוהבים אותו. ומה יותר מהדוגמא של טל אהרן שבקושי דיבר כשבנין נפטר ואחת המילים הראשונות שלו היתה בנין או באופן מדויק יותר "הבני" והנה גם עכשיו כמעט שנה אחרי הפטירה, אם הוא רואה תמונה של בנין הוא ישר מזהה ואומר בנין. כי אי אפשר לעבוד על ילדים והאהבה שניתנה לו ברורה לו לגמרי ומליאת אמת.
הפלא הגדול הזה איך הצלחת לחיות כל כך הרבה זמן עם לב שנותן עשר או עשרים אחוז עבודה. בתקופות יותר טובות הלכת לפעילות בתל השומר והפתעת את כולם, ידעת טוב מאוד שתצליח כי אתה חייב להצליח. כי אין לך חיים אם לא תצליח. הסתדרת יופי בשנים האלה. העקשנו באופי שלך מצד אחד לא אוהבת שינויים בחיים והלוואי מבחינתך ששנות החמישים והששים יימשכו לנצח עם הגבאים דניאל ירושלמי ועם אשר בוחבוט. ומצד שני העקשנות הזו נתנה לך כח לשנות את הגישה במאה שמונים מעלות. תוך זמן קצר הפכת להיות מומחה מספר אחד למצב שלך. מקריאת ספרים וחוברות על הלב ועד הקשבה עמוקה לגוף שלך והבנה איך המינונים השונים משפיעים עליך. ידעת לשים לב לשינויים האלה ולהעביר את זה לרופאים. הנה הפעם האחרונה שנכנסת לביה"ח, שמעתי אותך מדבר עם הרופאה שבאה לבדוק אותך ואתה הסברת לה בפרטי פרטים את מצבך, איזה שינויים עברת ומה לדעתך המשמעות של השינוי הזה וכו' ראו איך שהיא היתה בהלם מכך שהחולה מודע כך כך למצבו. יודע את המצב לאשורו.
אני לא זוכר שלפני ההתקף הלכת לרופאים ופתאום אחרי ההתקף הכל השתנה. וידעת גם לצחוק על זה בתקופה שהיית אומר הרופא אמר שאני פטור מזה, שאני לא צריך לקום מהספה. טוב, בעצם גם לפני כן לא היית קם יותר מדי.
כמה סבתא מרים אהבה אותך.
כמובן במיוחד אותך. הבן שנשאר איתה, הבן שלא מצא את אבידתו, ברור שאם היא מגיעה לנגבה לגור אז גם אתה.
יש עוד מליון זכרונות קטנים וגדולים. המשחק הזה כשהיינו קטנים. לשים את רגליך על הכתפיים שלנו, כאילו לקבל מכה מהחגורה על היד ולקבל שקל. אין מה לעשות צריך לדעת לקבל כדי לקחת. תכלס, זה הצחיק אותנו גם בזמן אמת.
כמובן, להראות במעשים המון אהבה לכולנו, כל הבני דודים והילדים שלנו אבל אף פעם לא להודות בזה. ממש איסור חמור להודות באהבה הזו או לבטא אותה במלים. הפכת להיות אומן בלהסתיר את האהבה הזו. אני אקל אותך לפח הזבל. אין ילד שלא שמע את זה ממך. כולנו, כולנו ידענו שזה אומר שאתה אוהב אותנו הכי בעולם ושאין גבול לאהבה הזו. זה מה שזה אומר. זו המשמעות האמיתית של אזרוק אותך לפח הזבל. שכללת את זה לכדי אומנות של ממש. הדיבור ההפוך. אבל כולנו ידענו כמה אתה אוהב אותנו כי במלים יכלת להסתיר את זה אך לא בתנועות הגוף ולא במעשים שלך. שם, זה היה ברור כשמש את כולנו אתה אוהב.
בבית הכנסת שנים אחרי שאברהם ייני הפסיק כבר להיות חזן. כשקולו כבר לא היה כמו מקודם. נראה לי שאז הפכת להיות יותר חבר שלו היית הולך איתו לאורך אריה בן אליעזר עד שהייתם מתפצלים בדרככם. בטח מדברים קצת על רופאים ומחלות וקצת על נוסטלגיה. כי אנחנו זוכרים איך אברהם ייני היה חזן אהוב וזוכרים את המנגינה של ברכת כהנים שלו ואיך הוא ידע למשוך את אבינו מלכינו וקטעים אחרים בתפילה ואיך הקול הזה אף פעם לא נשכח גם ממך.
אני זוכר את סוכות כאן בלח"י. איך היית נותן לי לעזור לך קצת בלהקים את הסוכה. היינו עולים למעלה כדי לשחרר את הברגים של האזבסט והיינו מזיזים אותם לצדדים, היום אומרים שזה מסרטן אבל אז, המעשים הללו היו מלאי חיות. ברגים בצורת J קרס שתופס שני אזבסטים יחד.
בכלל, סוכות כאן בלח"י היה אחלה דבר. היה את מיטת הקפיצים הענקית הזו, שהיתה בד"כ בחדר. היו שניים, ובסוכות אחת יצאה לסוכה. היו את הקישוטים המגניבים האלה שמרי ומתן ונירה היו מכינות.
היו ימי חמישי של מכבי. איך ירון היה מכה בכל הכח על הספה וצועקים על השחקנים של מכבי שיתחילו לקלוע ולנצח כי אנחנו רוצים לנצח. בנין ואמא היו מתענגים שנים אחר כך על המכות ההם, של ירון, על הספה.
ובקפיצה לימים שבנין היה מתלונן בלי סוף שאין כאן כלום כשהוא היה מוקף בכל טוב, בסוכה של רימון ונירה. מתלונן שלא הביאו לו עוגות טעימות. זה היה הזמן שהוא היה מתלונן הכי הרבה בצורה קיצונית ולפי שיטת ההיפוך שלו, זה סימן שהוא הכי נהנה אצל רימון ונירה. שהוא חש שהוא נמצא במקום שאוהבים אותו גם אהבה בלי תנאים.
הסיפורים על עמידר של פעם, גם היה מספר אותם עם הגעגוע בקול, הידיעה שהימים ההם לא ישובו. לאון שהיה גר בלח"י 16, אברום שהיה גר מעלינו ליד קודמי. שאולי היה שותה מעל הממוצע אבל אף פעם לא יכלת לתפוס אותו שיכור או מתנהג כשיכור.
פעם, לא מזמן, בנין עשה סיבוב פה בשכונה בשבת, אולי עם יעקב ואשר. נזכרים בכל השכנים שהיו כאן, איפה בדיוק הם גרו איפה היתה חנות ירקות וכל אחד זורק את מה שהוא זוכר ובנין כמובן שולט בפרטים. זוכר באיזה בניין בדיוק היה גר כל אחד ובאיזה שנים זה השתנה.
תקופת הסודוקו. התחיל לפתור, פותר את הסודוקו הקטלני בלי צורך לכתוב בצד מספרים לעזרה. פשוט כותב את המספר הנכון עם העפרון ביד בטוחה.
הפומלות שהיה מקלף לנו איזה כיף זה היה. מאז שנפטר לא אכלתי פומלה כי למי יש כח לפתוח. הימים שהיה פותח רימונים כי הבין שזה טוב לו לדם. לבריאות. חותך לנו אבטיח ומלון לשבת רק לתת לפנק לפנק לפנק.
זכרונות מבנין. חלק ב.
צריך לעצום את העיניים ולראות את בנין מולך כדי שתוכל להיזכר באיך דברים היו באמת. עקשנות וכח רצון. יש להם צדדים שלפעמים קשה להתמודד מולם, אך העקרונות הם שמחזיקים אותך. אני זוכר את חפיסות הטיים, זוכר את העטיפה החומה כשהיו קונים לו פאקטים של 20 קופסאות כאן בעמידר. זוכר את ריח הסיגריות כחלק בלתי נפרד מהבית שלנו וגם את הרגע שבו בנין החליט לשים לזה סוף. הוא תיאר איך היה עם חברים ואמר להם אתם רואים את הסיגריה הזו שאני מעשן? היא האחרונה שלי. וזהו. תקופה מסוימת עוד הסתובב עם חפיסה בכיס. לא כי הוא חשב שמא ירצה, אלא להקשות על עצמו. הנה, זה זמין, החפיסה נמצאת במקום הרגיל רק לשלוח את היד והסיגריה שוב בפה. זוכר איך הוא התחיל אחרי זה להשמין והבטן הבנינית התעגלה עוד ועוד אך כמובן שהוא עמד במשימתו. שנים רבות אחר כך קיבל את התקף הלב.
"מעם לועז" זה היה ספר הקודש בבית. גם אמא וגם בנין היו קוראים בו כל הזמן. שנים רבות אחרי שהיו פותחים כל שבת את הספרים, היה מספר בביהכנ"ס איזה מדרש וכשהאנשים היו מרימים גבה ולא ברור להם מאיפה הוא אמר את זה, היה פותח את ה"מעם לועז" ובחיוך של "לא תצליחו להתקיל את הזכרון שלי אף פעם בחיים שלכם", היה מראה את המקור.
הדרכה ידועה של בנין שהיה אומר לנו אותה כבר כשהיינו קטנים, איך שיוצאים מהמקלחת צאו החוצה. ככה אולי תתקררו פעם אחת אבל תהיו מחוסנים. זה היה נראה לי ברור שככה אכן צריך לעשות ורק יותר מאוחר הבנתי שלא כל ההורים או המבוגרים אומרים כך לילדים הקטנים. היום זו נראית לי אחלה שיטה לא תמיד להישמע למה שאומרים. תעז. צא החוצה. הגוף שלך ילמד להתמודד.
השנים בהם עבד עם יהודה דוד שלנו. כנראה היה מסתובב בין הלקוחות, לוקח מהם את החוברות לכריכה ומחזיר ספרים. הסיבובים שלו אז ברחבי תל אביב הביאו לשליטה מוחלטת בכל הכבישים וכל האין כניסה. ידע להסביר לך בדיוק איך לנסוע וכמו שכשעדנים מתחילים להסביר לך על עץ המשפחה ואיך זה התחתן עם זו שהיא הבת דוד של ההוא וכל הסמטוכה הזו, אתה מבין שאין לך סיכוי להבין את כל הקשרים הללו, כך היה ברור לי שלא אבין את ההסברים שלו איך להגיע ממקום למקום. גם ברחבי תל אביב וגם על כבישים בארץ.
זוכר את התקופה שהוא היה לוקח אותנו לדירה של יהודה ורואים שם איזה סרט בוידאו החדיש של יהודה ואוכלים אובלטים. זה היה הכיבוד החביב על יהודה. אובלטים בקעריות דמויי עץ בגווני חום.
התקופה של המכולת – שנות התשעים. איך היה קם כל בוקר בארבע בבוקר כדי לפתוח את החנות בזמן, אחרי שלדעתי לא היה רגיל לקום כל כך מוקדם כשעבד ביהלומים. אבל עשה את זה שוב בעקשנות בנינית וללא שום קושי. הדירה כאן בלח"י היתה חלק מהזמן המחסן של החנות. הייתי הולך איתו מדי פעם בערבים לכאן ללח"י כדי להעמיס כמה ארגזים וכמובן רצה להתקלח בעמידר אהב את הזרם של המקלחת כאן. אכן בהשוואה לזרם בנגבה הזרם כאן שווה וחזק. אבל הוא היה מתלהב מהזרם החזק של לח"י ומהלל אותו בלי סוף. משכנע אותי גם להתקלח כאן מדי פעם. עכשיו אני מתקלח פה כל בוקר או ערב, באותה המקלחת ששופצה קצת אבל הזרם אותו זרם שוטף ממך הכל ואתה יוצא כמו חדש.
החבילות שהיה שולח לי לצבא. כולם ידעו שאת החבילות הגדולות, אני מקבל. ושהם מדוד שלי ולפני כן בישיבת דימונה כל הזמן חשב איך לצ'פר אותו, איך לתרום לישיבה באיזשהי דרך. הרעיון שתורמים לא רק ספרים ודברים שהשם שלך מתנוסס עליהם אלא גם דברים מתכלים ולמשל אוכל. נגיד בלוקים של גבנ"צ כדי שיהיה לנו גיוון בארוחות הערב. ואם אוכל אז ודאי שממתקים בשבת לילדים. כל מי שבא, מקבל. אבל החשובים לו ביותר, הילדים של ירון ושלי שיהיה להם כיף בבית הכנסת שלנו להאביס אותם בממתקים גם אם ההורים שלהם כבר רוצים שתפסיק. תמיד יזכיר לי שגם אני אכלתי בלי סוף ממתקים כשהייתי קטן והנה גדלתי ויש עדיין כמה שיניים בפה אז שלא אתערב ברצון שלו לתת להם עוד ועוד טופים, סוכריות על מקל שוקולדים וכדומה.
אני זוכר את הויכוחים איתו בשולחן השבת סביב נושאים פוליטיים ובעיקר בסוף שנות השמונים תחילת תשעים ויכוחים בלי סוף על ש"ס. רצה שיעשו צבא. זה היה הדבר הכי חשוב לו, שלא יהפכו את הפטור מצבא למשהו שמתהדרים בו. בדיעבד, היה הרבה צדק בדבריו. הוא לא יכל לקבל את זה שהציבור המזרחי, שמאז שהגיע לארץ היה ציוני, לפתע מורד בזה והולך לדרך אחרת. לא יכל לקבל את זה שאנשים דתיים ימרדו בכל מה שהיה חשוב לו בחיים.
מוצאי שבת, אני עוד קטן, הולכים לעבדאללה ברמת השקמה וקונים פיתות עיראקיות חמות. כאלה שמכינים על המקום. בנין מסרב לקנות משהו שנמצא על הדלפק. הוא רוצה לקחת משהו שיצא עכשיו, מול עיניו, מהתנור. והסיפורים על חלות ויז'ניץ בימי חמישי בלילה איך שנירה היתה אוהבת לאכול את כל הלבן של החלות. ושנים אחר כך בנין הולך במוצ"ש לקנות באגטים טריים של השופרסל.
ואיך אפשר בלי השקשוקה של בנין ביום חמישי. לקח את השקשוקה על גבו מאיזשהו שלב ועשה אותה הכי טעימה שיש. פשטידת שקשוקה שהוא הפך להיות מומחה בה. וגם תבשיל של טונה ותפו"א. אם נלך כמה שנים לאחור אז בנין הוא שמביא את דגי הבורי מהכרמל, וסבתא ואמא מכינים מהם מטעמים. ברור שהוא טוען שהוא מביא את הבורי הכי טובים. וכמובן מנגו מאיה שלבנין יש את טביעת העין לבחור את הטובים ביותר. אצלינו אוכלים אותם עם הקליפה הדקה ורק בנין יודע איך לבחור את הכי טובים בשוק. ובכלל, ההליכה שלו, כבר אחרי התקף הלב, עם תיק על הגב ומביא באוטובוס את הפירות השווים של הכרמל כי מה שיש בסופר לא שווה. וגם עולה הרבה יותר.
לוקח את כל מי שרוצה, למשל את אמנדה, לסיבובים בכרמל מסביר לה ממי צריך לקנות, איך בוחרים נכון את הפרי ואת הירקות וכולם מכירים אותו.
זכרונות מבנין. חלק א.
בנין, אני זוכר את אותה ההזדמנות, שבפעם המי יודע כמה, קו שישים ואחד שוב הביא אותי למחוז חפצי. לנסוע איתך זה היה בדרך כלל ברכב פרטי אם בפיג'ו 404 המיתולוגית שלך או במאזדה השחורה והאדומה של ירון. אבל, באותו בוקר נסענו בקו שישים ואחד לאלנבי. אני רק זוכר שאיך שירדנו מהאוטובוס, מייד נכנסנו לחנות של קסטות שהיתה על הרחוב. אתה ידעת כמה אני אוהב את הקסטה השחורה שיש לנו בבית. הייתי שומע אותה נון סטופ, כל הזמן. ובעיקר שיר אחד שהייתי חוזר ומקשיב לו, "אני הוא גדליה רבע איש" שאותו ידעתי על פה, הלוואי שהייתי מכיר עוד כמה שירים של אלתרמן כך בעל פה.
אז ירדנו באלנבי וקנית לי קסטה כפולה של צלילי הכרם עם כל השירים היפים שכל כך אהבנו. כמה יופי יש ב"שירי נהדרת ושאי קולך בשיר" כמה תמימות יש בחיבור בין שירי קודש כמו כי אשמרה שבת או בזכרי ימים ימימה לבין סורו מני של אלכסנדר פן. חיבורים בלתי אפשריים לכאורה. החולצות של הצמד דקמוש על העטיפה מזכירות לי שפתחתי פעם את הארון הישן בעמידר וגיליתי ערימה של חולצות חדשות בנילונים, חולצות מקושקשות כאלה, פסיכדליות, זכר לאיזו הזדמנות עסקית קטנה שהשתתפת בה. פעם לבשתי אחת מהן בפורים. באמת חולצות מצחיקות.
כמה חבל שזרקנו את אותו ארון. הוא היה וינטז' אמיתי. ארון יפה בצבע חום עמוק עם קימורים עגלגלים. ארון בגובה אדם שמאחורי אחת הדלתות שלו התחבאו כמה ספרים עתיקים של סבא מנחם ועמו שועה וגם כמה רבי מכר משנות החמישים או השישים או השבעים… מרד הנפילים, זעקת האמהות וכאלה.
בפרויקט שיקום התמונות שלנו, אין תמונות של דוד בנין מתקופת בית הספר. אין תיעוד של התעודות שלו או תמונות מחזור. נדמה לי שהתמונה הראשונה היא מספטמבר 1962 בחגיגות החתונה של דוד בני-זכריה בעמידר. ובכל זאת יש לנו סט של ספרים – פירוש לספר תהלים שבנין זכה בהם בתחרות. מדובר בתחרות ארצית על גמ' ותוס' שבנין השתתף בה. הוא והרב צעידי, שניהם מעמידר זכו במקומות הראשונים. ואני חושב לעצמי מה היה חסר כדי שבנין ימשיך במסלול תורני. דוקא הרב בנין היה הולם אותו מאוד. מענין אם הוא היה חנון בלימודים, למרות סיפוריו על תלמידים שכשהמורה עצבן אותם, היו אומרים לו בוא, בוא צא החוצה לדשא ונראה אותך במכות. אז יש לנו את סט הספרים הזה ועוד ספר נוסף שהוא זכה בו "אוצר משלי חסידים" , "ה' ניסן תשי"ח שי לתלמיד מר בנין בנין הי"ו לאות הצטיינות בבחינה על פרק המניח. עלה והצלח!" והם רק יכולים לתת לנו רמז על אופיו והלך רוחו באותם הימים.
יש סט של "מעם לועז" אצלינו בנגבה שאנו זוכרים איך בנין וגם אמא היו לומדים בספרים הללו כל הזמן. אמא סיפרה ממש לא מזמן, שאת הספרים האלו קנתה דודה בת שבע לירון ב600 ל"י (הגיוני?) אני זוכר, לא אחת, שבנין היה מספר בבית הכנסת איזה מדרש על פרשת שבוע שלקוח מעם לועז וכשמישהו לא האמין לו היה הולך להביא את מעם לועז ומראה לו. וכך גורם לצד השני להבין שהוא לא סתם ממציא דברים אלא הכל מגובה בדברים כתובים. יש מי שזוכר וברגע האמת, יכול לשים את האצבע על השורה בספר שתומכת בדעתו.
ומכאן לפנאטיות שלו בכל הקשור לבית הכנסת. העריץ את אנשי ביהכנ"ס. כמובן בראשם את דניאל ירושלמי הגבאי של ביהכנ"ס. בנין כל פעם היה מתלהב מחדש מהזכרון הפנומנלי שלו והיה מספר שאם מישהו היה מגיע פעם אחת לביהכנ"ס מייד היה נחרט בזכרונו של דניאל ירושלמי ומכאן ואילך הוא זכר אותו ואם עלה לתורה אז גם את שמו. רבים מאנשי ביהכנ"ס הוא אהב וזכר אבל דניאל ירושלמי הוא מעל כולם. כל ערב שבת בתום התפילה היה ניגש אליו שמעון ירושלמי, בנו של דניאל, והיו אומרים אחד לשני שבת שלום כשני חברים טובים, שנזכרים בימים רחוקים. בשנים האחרונות כשהוא היה מגיע לתפילת ערבית של מוצ"ש ומתיישב בכסאו היה מגיע אליו יהושע שם טוב (שיתופי) ומדבר עימו. וכל פעם היו מדברים על הא ועל דא ותמיד בנין משך את השיחה לזכרונות על ביהכנ"ס מן העבר. הביא תמיד תמיכה לדבריו משנות השישים ואיך היה אז. רק היה צריך לטיפה להדליק את בנין ומייד היה מדבר על גדולתם של אנשי ביהכנ"ס הראשונים. זה היה ריטואל קבוע. פעם אחת יהושע אמר משהו כמו באמת עזרא החזן שלנו הוא החזן הכי טוב שהיה לביהכנ"ס. כל מי שמכיר את עזרא יודע שהוא חזן מקצועי ומעולה. כל כך כיף לשמוע אותו. אבל אין סיכוי שמשפט כזה יעבור את הראדאר של בנין בלי תגובה הולמת. הוא ישר שמע את המלים "הכי טוב שהיה" ומייד הגיב. "באמת?" הצד השני עוד ניסה להגן על הטענה ואז בנין התחיל לזרוק כל מיני שמות שאני אפילו לא מכיר. מבחינתי החזנים של ביהכנ"ס זה משה מגן דוד ז"ל ואברהם ייני ז"ל, על קולם אני מתרפק עד היום זוכר אותם והם חלק מפס הקול של ילדותי. אך הוא הזכיר עוד שמות, בטח משנות השישים ומהתקופה שהם היו מסדרים את הכיתה בביה"ס מכלל לפני התפילה ואחריה. אחר שהזכיר את אותם חזנים לא יכל הצד השני שלא להודות שהם אכן היו טובים ובעלי קול משובח.
אי אפשר להתעסק איתו בכל הקשור למנהגי ביהכנ"ס. אתה תמיד תצא וידך על התחתונה.
לינקים לאלבומים
ספר הלופה של דוד בנין
הספר הראשון של דוד בנין
תמונות של יוסף
https://photos.app.goo.gl/2rk3sf5FdazfmJee2
חלאקה לירון
https://photos.app.goo.gl/AdnIfk2u9R5D9loo1
תמונות של יהודה
https://photos.app.goo.gl/M00bgDcnOz0YVFK42
ירון ולונדון
https://photos.app.goo.gl/zc5znYrvHUzS9KUI3
מתנה ונסים
https://photos.app.goo.gl/yQ1AHipJJr53Wqy12
ברית של ירון
https://photos.app.goo.gl/lmp5wPulhWe7p8NN2
אלבומים של משה
https://photos.app.goo.gl/ewrr2PdPaJ0DVJW53
אלבומים של דוד
https://photos.app.goo.gl/XrV0jgGbcJxxmXpt2
מיכאל
סבתא רחל
כשאנו מבקשים מההורים שלנו, שיספרו לנו על הדור הקודם, אז אם מדובר בנשים מתחילים לדבר על הבישול ודרך זה מגיעים לפרטים נוספים.
בעדן המשפחה היתה גרה בבית סבא יוסף וסבתא ברכה. סבא בנין נהג כמנהג העדנים, לבוא ולגור לאחר החתונה, בבית הורי אשתו. אנו מדברים על שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. באותם ימים, דודה חנה היתה השפית של הבית. היה מטבח גדול בקומה התחתונה והיא היתה אחראית על הבישול. סבתא רחל היתה הסו-שף. העוזרת של דודה חנה. מקלפת תפוחי אדמה ובצל, בוררת אורז, וכל שאר מלאכות המטבח. אך כמובן שהתבוננה ולמדה כל הזמן מהנסיון של אחותה חנה. עיניים רואות ולב מבין.
בתחילה מי שהיה גר בבית היו סבא יוסף וסבתא ברכה ודודה חנה וסבתא רחל וסבא בנין וילדיהם וסבא מנחם וסבתא מרים וילדיהם. באיזור שנת 1943 עברו סבא מנחם וסבתא מרים לבית שלהם. הבית של סבא יחיא. בתקופה הזו דודה סארה – אחות של סבתא רחל – ומשפחתה גרו בשכירות כי לא היה להם מקום. אך בסוף שנת 1947, לאחר שבפרעות נשרף ביתם, הם חזרו לגור בבית הוריה. אמנם בצפיפות מה, אך באהבה רבה. חמאמה ובעלה בן ציון, עברו לחדר בצד השני של הבית הצד של עמו מנחם (אח של סבא יוסף) ובהמשך עברו לגור בבנין ליד, של יעב מנחם אבא של מורי סאלם. (אימו של בן ציון היא הבת של יעב מנחם והיא ומורי סאלם אחים מאבא)
דודה חנה עלתה לארץ בסוף 1948 או תחילת 1949. היא ומנחם נחמו. בתחילה היא הגיעה לבית עולים ואחר כך עברה לעמידר ללח"י 15 כבוד!
סבא בנין וסבתא רחל עלו לארץ בסוף 1951 או תחילת 1952. תזכרו את השנה! הם היו כמה ימים בבית עולים, באיזור חיפה. הדוד מיוש שמע שאח שלו בנין עלה לארץ ומיד בא להוציא אותם מבית העולים, ממש תוך מספר ימים מועט. הוא לקח אותם למנשיה שזה בתל אביב בסוף השבזי, כמובן בתנאים לא תנאים אך עדיין עדיף להיות יחד עם המשפחה הקרובה ולא לחיות באוהלים של בית עולים. המטבח במנשיה, כמובן קטן "איגיסו עלא כורסי זק'ר" יושבים על שרפרף נמוך ומבשלים בתנורי פחם.
כך, עד שקנו את הבית בנגבה 56. נכנסו לשם בערך בשנת 1953. כן, הייתם מאמינים שב 1953 כבר היתה נגבה? הם נכנסו לבית חדש.
סבא בנין היה בא לבקר את קרובי המשפחה ברמת גן, ראה כי טוב, שמע שיש בניה חדשה ושמח על כך. אירגן מה שצריך לארגן כדי לרכוש את הבית וכל השאר היסטוריה!
בשלב הזה כשכבר התישבו בבית משלהם וסבתא רחל היתה צריכה לדאוג לצרכי הבית, היו צוחקים על סבתא רחל, מה תתני להם לאכול? שואלים אותה ככה בצחוק, אז סבתא רחל שתמיד היתה מחייכת ותמיד בת צחוק על שפתיה ענתה להם באותו לשון. פי (יש) לחם ומרגרינה וריבה. כאילו מה הבעיה? הם לא ירעבו. אך כמובן שלא מרגרינה לא ריבה ולא נעליים. היא היתה מכינה להם ממיטב המטבח העדני. כל אותם ימים בהם עזרה לדודה חנה, צפו ועלו לנגד עיניה ותוך כדי תנועה, הביאה לביטוי את כל מה שלמדה, אז, בעדן.
בעדן הדברים היו נראים אחרת לגמרי, למשל, הידעתם שהיתה להם כובסת אישית לכל משפחה? סבתא רחל נעזרה בחנה אל שקיה – חנה העוזרת או הכובסת – וסבתא מרים נעזרה במארים הכובסת. יום יום הן היו מגיעות ועוזרות להם עם הכביסה והילדים. כמובן, הן היו מעריכות את הסבתות שלנו שלא הקשו עליהן יתר על המידה. סבתא מרים עזרה רבות למארים כשזו התחתנה. וחנה העוזרת היתה בקשר עם דודה חנה ואמרה לה בדרך של הערכה 'תגידי לי כשרחל תעלה לארץ אני רוצה לעשות יום צום לכבודה'.
אני (מנחם) לא זכיתי לאכול באופן סדיר אצל סבתא רחל, אבל בכל זאת, זוכר את קציצות יום ראשון, שירון ישמח לספר עליהם בהרחבה ואת הטאווא, שזה סוג של מלאווח, שהיתה מכינה. הכל היה דומה למה שהורגלנו אצל סבתא מרים, אך תמיד שונה וייחודי.
תמיד היינו נהנים לבוא ולשחק בחצר של סבתא, אפילו יש לי תמונה רוכב שם על אופניים! כל פעם מתלהבים מהמרפסת הארוכה. זוכר איך היינו משתרעים על המיטה הענקית בחדר הפנימי. זוכר את הסוכה הצמודה למטבח עם כל הקישוטים הצבעוניים. זוכר את ה"בורי" של סבתא וסבא, נרגילה מושקעת עם בד פרחוני לאורכה – הייתי שמח שפריט וינטג' שכזה יפאר היום את ביתי.
כל ערב שבת היינו באים לסבתא לומר לה שבות שולם – שבת שלום – ולנשק את ידיה. גם לפני התפילה וגם לאחריה. והיא היתה מקבלת אותנו כשחיוך גדול נסוך על פניה. אשרי העם שככה לו!
שאבאלאכצ'ר – העלם הצעיר
אנו נקראים משפחת שבאלאכצ'אר "העלם הצעיר". וזאת בשל סיפור שקרא לסבא של סבא שלנו – מנחם יחיא בנין.
בנין היה בן יחיד, יתום מאביו. באותה תקופה התחתנו בשידוך ואמו ביקשה לחתן אותו. כל הצעה שהיו מציעים לו הוא היה מחזיר את השידוך ואומר לאימו אמא אני חולני ולא ראה את עצמו מתחתן. ואמו ענתה לו מה פתאום, אני עוד אראה את זרעך ואת זרע זרעך (אכן כך היה).
בחתונה שלו, במהלך התלביס אמרו לה שיש אחד, חתן שמתחתן היום ואין לו אמצעים. אמרה: תביאו אותו ונעשה להם מסיבה משותפת. ומרוב שמחה היא ביקשה שקודם יחתנו את ההוא ואחר כך את בנה. ומיד פצחה בשירה וזימרה לאורח שמח אורח בחתונתך ואחריך ישמח בנין העלם הצעיר שלנו
כנראה שהאנשים נהנו מהשיר, אולי מהביטוי המרענן שהיא כינתה את בנה ומאז התבסס הכינוי הזה, בין האנשים, העלם הצעיר למשפחתינו ובעדנית שבאלכצ'ר.
את זה סיפרה לי דודה רבקה. אחות של אבא.
ובאמת, רק כדי להבין שהביטוי הזה הפך להיות ממש הכינוי של המשפחה , ניתן להיזכר שסבא מנחם כתב על המצבה של אימו סבתא חנון "אשת יחיא בנין" ובגדול "שאבאלאכצר"
חורף וכיתן
עבדתי בכיתן טקסטיל. התחלתי בשנת חמישים בערך בגיל חמש עשרה. החורף של אותה שנה היה חורף גשום. היו תשעה ימים של גשם בלי הפסקה, לילה ויום. עמו שועה בבוקר של יום שישי – היום התשיעי לגשם – דפק בדלת וביקש שהיום ברכה לא תלך לעבודה. כל הלילה היה גשם. אני פחדתי שיפטרו אותי אז הלכתי לעבודה. עבדנו עד תשע ואז היתה הפסקת חשמל והגשם ממשיך – בלי סוף. החליטו שנישן אצל אנשים בסביבה. המפעל היה בהדר יוסף. בשעה אחת הפסיק הגשם. ואמרנו יאללה נלך ברגל הביתה. עברנו דרך פסי הרכבת. אמרו לא להסתכל לא ימינה ולא שמאלה, עוברים אחד אחד על גשר נחל הירקון. עברנו אותו בשלום. כשהגענו לצומת מודיעין על יד אצטדיון רמת גן, חצי גוף היה בתוך שלולית המים. עד שמצאנו הסעה. בבית אבא היה היחידי שידע שיש בעיה. ולא סיפר לאמא.
כשהגעתי הביתה ישר אמר לאמא מהר מהר תורידי לה את הבגדים כסי אותה בבגדים חמים ועשה לי כוס תה. אחר כך באמת הייתי חולה כמה ימים אבל הכל עבר בשלום.
ברכה וחנה
כמה מלים עליי (ברכה) ועל אחותי חנה שצעירה ממני בשלוש שנים.
בשנת 46-7 בערך כשהייתי בת 11, עוד היינו בעדן, אני אהבתי לבקש דברים וחנה היתה ילדה שלא ביקשה כלום. ביקשתי מאבא שעון, והוא אמר בסדר. כמובן שלבסוף הוא הביא שני שעונים. (שרה עוד היתה קטנה מדי) אחר כך ביקשתי עוד משהו, נעליים או לק והוא הביא שוב לשנינו.
חנה אף פעם לא ביקשה דבר. גם בארץ התחלקנו בבגדים. הרי הכל היה במנות – גם בגדים. לנו היו בדים שהבאנו מחוץ לארץ ואבא הציע שאלך ללמוד תפירה וכך הייתי תופרת לכול הבנות. הבגדים שלי ושל חנה היו משותפים. למשל, היה לנו מעיל אחד וג'קט אחד. כשחנה רצתה ללבוש את המעיל, פרמתי אותו, הוספתי מה שצריך ועשיתי מכפלת, כי היא גבוהה ממני וכשאני רציתי ללבוש את המעיל, קיפלתי וגיהצתי. כך כולם חשבו שיש לנו שני מעילים. כך גם בשמלות. לא היה לנו מושג כזה שלי ושלה.
לא היו שתי אחיות כמו שהייתי אני וחנה. היא ישנה במיטה העליונה ואני למטה. (במיטת קפיצים ענקית) היתה לה בעיה של גירוי בעור היד. היתה מתעוררת בלילה בשל כך. הייתי מאווררת לה את היד עם מניפה עד שהיתה נרדמת ואז הייתי הולכת לישון.
חלק מהטיפול בתופעת הגירוי היה ללכת לעין גדי כל שנה לכשלושה שבועות זה עלה חמש מאות לירות. כל יום ראשון אבא ואמא נסעו לעין גדי, וחיכו. היה אמבולנס שמעביר את החולים, ולוקח חדשים. חנה היתה מצטרפת אליו רק כדי לראות את אבא ואמא. אבא אמר לה, אל תדאגי חנה, כל זמן שאני חי אטפל בך. כשזכריה נסע ללונדון – היא וזכריה היו כמו תאומים – את המשכורת הראשונה שלו הוא שלח לארץ ואמר. זה לטיפול של חנה. חנה אמרה לי: כל חיי לא אשכח איך אחי זכריה עזר לי בשנים הראשונות.
כולנו אהבנו אותה. להורים היא היתה האור. ולא קינאנו בה על זה כלל. שמחנו בה.
רגעי הכניסה לארץ – גירסא 1
כשנחתו בלוד, עם הכניסה לארץ שאלו את סבא מנחם, מה הוא הביא איתו, כמה כסף באמתחתו וכו' והוא ענה מה שענה. שאלו איתו אם יש לו כסף והוא ענה כמובן שכן. כי האמין . שאלו אותו כמה, הוא הוציא קופסא מליאה בלירות שטרלינג זהב. אמרו לו שאסור להכניס אותה אך הם יעשו טובה ויחליפו לו את זה ללירות ישראליות.
לאחר שצעדו לכיוון היציאה שמעה אמא ברכה את אחד הפקידים אומר לחבירו "אני לא מאמין לו. אני חושב שהוא לא אומר אמת". אז אמי, ששמעה את הדברים, התפלאה על חוסר האמון ואמרה בתמימות ובחוצפה השמורים לילדים בני 14, "למה אתה אומר שאבא שלי משקר." היא לא הבינה איך אפשר לומר כזה דבר על אביה הישר.
הפקיד התבלבל לשבריר של שניה מהעברית שבפי הילדה אך מייד התעשת ושאל "ילדה, מה יש לך בתיק". לבנות (ברכה, חנה ושרה) היו תיקי לק בשלושה צבעים ורוד, ירוק וכחול.
אמא ענתה "יש לי מברשת שיער בתיק." "תפתחי אותה" ביקש הפקיד וכשהתבונן בתכולתה אמר לאמי "שקרנית, יש לך גם סוכריות". ברוכים הבאים לארץ ישראל, ארץ הקודש.
הבית של סבא יוסף וסבתא ברכה
עוואד מנצור הוריש את הבית שלו לשני בניו, מנחם ויוסף. כל משפחה קיבלה צד בבית. המטבח בקומת הקרקע משותף. מטבח ארוך ורחב בפינה אחת יש מספר טאבונים ובפינה אחרת תמצא תנור על פחם שנקרא "שולה"
למעלה יש חדר וכניסה (בכל צד) יוסף וברכה גרו שם. לאחר שרחל ומרים התחתנו, היה צורך לשכן אותם.
דודה סארה כבר היתה עם מספר ילדים ושכרו דירה במקום אחר. הבנים, כידוע אצל העדנים ובשונה משאר העדות, הולכים לגור עם משפחת הכלה.
אז היה צורך למצוא מקום למרים ורחל. אז הם הוסיפו על הגג צריף מעץ ושם עברו להתגורר סבא יוסף וסבתא ברכה. ואת החדר בקומה העליונה נתנו למרים ומנחם. רחל ובנין גרו בקומת הקרקע.
למטה בכל צד יש, חדר גדול וחדר קטן ועוד מחסן קטן שמשמש כמזווה – מחסן מצרכים – תוכל למצוא שם כל מה שעדני צריך בחייו – אורז וסוכר וקמח ושעועית שועועית אדומה ועדשים וסבון ושתיה חריפה. קונים לחצי שנה קדימה.
דודה חנה היתה השפית של המשפחה. עוף לא היה מצוי בעדן. והיא בישלה בשר ודגים ומיני מטעמים. כל פעם באופן אחר, למשל בשר מישווי, מדאגדאג, בנו-בן. כמובן היתה מכינה גחנון ומלוואח ולחוח. ועישאר ובארו.
בקיץ כולם ישנים על הגג מרוב החום.
בצד השני, כאמור, היתה משפחתו של מנחם. הבנות שנשארו בבית שתי אלמנות, אחת אמא של ברכה ומרימה ועוואד ובנין ושרה ולאלמנה השניה קוראים מרים והיא אימו של עוואד בנין. שנשוי לאחותם של מורי יצחק ומורי שמעון.
לאחר שלמרים ומנחם נולדו ארבעה ילדים – ברכה וזכריה וחנה ושרה – המקום הפך צר. והוחלט לשפץ את הבית של משפחתו של סבא מנחם ובינתיים גרה המשפחה בבית שנשכר מהבוס של סבא מנחם (משפחת שבתאי). בנין כבר נולד בבית המושכר.
העליה לארץ – משפחת בנין
משפחת מנחם יחיא בנין עלתה לארץ בתחילת כסליו התש"י נובמבר 1949. ככל הנראה, היה זה בלילה שבין שני לשלישי – ח' כסליו, כ"ט בנובמבר. משפחה עדנית יחידה במטוס שהביא יהודים מתימן.
וסיפור שהיה כך היה: סבתא חנון ובנותיה – רבקה ובעלה שועה אברהם, דינה ובעלה חזקיה ובניה: יוסף ושולם וב"ב, ובת שבע – עלו לארץ כשנה קודם – בסוף 1948. סבא יחיא נפטר שנים רבות קודם, בעדן.
במהלך הזמן הבחין הרופא במחנה עתלית כי מצבה הרפואי של סבתא חנון מידרדר וכשבירר את הדבר נאמר לו שהיא מתגעגעת לבנה שנמצא עדיין בעדן. הרופא פנה למשרדי העליה וביקש משליח הסוכנות שמואל קראוז שהיה בדרכו לעדן, כי ישתדל להעלות את הבן ומשפחתו לארץ. באותם ימים הגיעו שליחי הסוכנות לעדן על מנת להתחיל ברכבת האווירית שנקראה "מרבד הקסמים" היתה דחיפות גדולה להעלות דוקא את יהודי תימן שהתרכזו במחנה ליד עדן. יותר משלושים אלף איש המתינו במחנה ולכן בשלב הראשוני ניתנה להם עדיפות בכל הקשור לעליה.
אמנם, בהשתדלות השליח, עלתה המשפחה, בהתראה קצרה של כשבועיים, לארץ.
כשעלו לארץ שוכנו בעין שמר. סבא מנחם ידע כי אמו ובנותיה נמצאות בעתלית ולאחר יומיים נסע לשם. כשנכנס למחנה, כל המחנה בירך אותו לשלום וליווה אותו בדרך לצריף האם. דודה רבקה בדיוק עמדה לצד החלון עצובה בשל מצב אימה. לפתע ראתה אותו ואמרה: "יא, שוֹ עִיוּנִי בִּיחְזְרוּ" (מה עיניי רואות?) סבתא חנון התעוררה ואמרה "שו שו עיונך ביחזרו?" כאילו ידעה במה מדובר. הבת ענתה "אחי מנחם הגיע" אז סבתא חנון מייד התעשתה ואמרה "תָאעְלִי, תאעלי, אַטְרְחִי לִי מַחַד כַּאפַא זָהאְרִי וגָלִיסִינִי. מִישְתִישְ אִישוּפְנִי מִירְמִייָה פוֹק אַל סַרִיר" (בואי והניחי לי כרית מתחת לראשי שלא יראה אותי שרועה על המיטה).
תוך זמן קצר עברה המשפחה כולה לעתלית. מצבה הבריאותי של סבתא חנון השתפר ויום אחד צעדה יחד עם נכדתה – אמא ברכה – בשבילי המחנה, ולפתע פגשו את הרופא שהחל בכל המהלך הזה. הרופא שאל בפנים מחייכות את אמא "את הנכדה שבאה עכשיו מעדן?" וכששמע שאכן המשפחה הגיעה, לא יכל להסתיר את התפעלותו מכך שמצבה של הסבתא השתפר כל כך בעקבות איחוד המשפחה.
לאחר זמן קצר, עברה אמא ברכה להתגורר בתל אביב אצל משפחת שמואל טובי ומחנה עתלית פונה מאנשיו לראש העין. שבוע אחרי הגעתם לראש העין, נפטרה סבתא חנון. כחודש ושמונה ימים לאחר שנפגשה בשנית עם בנה.
לפני סבא הונחו שתי הצעות: לקבור באותו היום מבלי שכל קרוביה יגיעו להלוויה או לחכות לקבורה הבאה שתיערך כמה ימים לאחר מכן. דודה דינה, בתה, לא יכלה להגיע מגני תקוה להלוויה. סבא החליט שהיא תיקבר באותו היום.
סבתא חנון בת שמואל לבית שבאלאכצ'ר נפטרה בט"ו טבת תש"י (4/1/1950) קבורה בסגולה. חלקה ג' שורה ל"ב מקום 14.
סבא סאלם וסבתא דינה – עץ המשפחה
הצאצאים של סבא סאלם סבתא דינה
- ציון נשוי לחני בת מורי יחיא אברהם (שאמה היא צדקה אחות של סבא סאלם בת מורי דאוד, והיא אחות של מזל – מזול מעמידר – שנשואה לעואץ אח של הסבתות שלי.
- בנין סבא שלנו
- ציונה נשואה למיוש עווזן יוספי ילדיהם: שושנה, אברהם, מנחם, אהובה, רחמים.
- שלמה נשוי לרוזה בת סאלם מנצור. ילדיהם: גילה, גולדה, יחזקאל, רינה, שמעון ומרגלית
- חינן נשואה לציון בנין. ילדיהם: אלי, מרים, משה,
- דאוד נשוי למרים בת טוב וסוקור סאלם עואץ. ילדיהם: אריאלה,
- מיוש נשוי לברכה בת שועה. ילדיהם: אבנר, איציק, שלום.
- מאיר נשוי לכרמלה בת שמואל יוסף (אח של סבתות שלנו) ילדיהם: שמואל, עופר, רונן.
אושפיזין
סוכות ברמת עמידר בזמן של מנחם יחיא בנין, עמו שועה ומנחם נחמו, היה מעין עולם הבא. פעם עמו שועה היה עורך את הקידוש ופעם מנחם נחמו. כולנו נדחפנו בסוכה אחת במרפסת. ההורים, הילדים, הדודות ובעליהם. והשירה היתה בוקעת עד לב השמים.
בתקופה מאוחרת יותר, בליל החג הראשון, היה מופיע בסוכתינו אחד מבאי בית הכנסת, מי שהיה הגבאי של ביהכנ"ס – דניאל ירושלמי לקידוש וברכת מזונות.
למחרת היו באים סלים משה "המשורר" ובניו שמעון ומואיז ורחמים. יושבים ושרים שירי סוכות "בסוכות תשבו שבעת ימים" "אצולה מלפנים" וכולם סועדים ושותים ושמחים. בחוה"מ היום באים אחים של אמא, דוֹד יעקב ודוֹד ישראל.
שבתות עם אבא, הבנות הצעירות היו עם מטפחת לראשם וכולם שרים שירי שבת למשל "מה טֵיבְּ ומה נעים".
ד"ר אבו יצחק
סוף שנת 47 בערך – מורי יחיא שוחח עם סבא מנחם ואמר לו שיגיע רופא לעדן וצריך להשיג לו דירה מתאימה. סבא מנחם היה אחראי על הרכוש של מנחם שבתאי ולכן פנו אליו לארגן זאת. הוחלט לתת לו את הדירה של בנו של מנחם שבתאי – מאיר שלא היה באותו זמן בעדן.
ד"ר אבו יצחק פתח בי"ח בבית בנין הנשיא ולימד שם אחיות כמה מנשות עדן.
בארץ עבד בקופ"ח ואחרי תקופה פתח מרפאה משלו בתקוה. וכל העדנים היו באים אליו. היחס שלו למשפחה היה חם מאוד – אמר כל הזמן שאנחנו כמו הבנות שלו. ואכן השתתף בהרבה מהשמחות של המשפחה.
עוואד מנצור
מסופר שעוואד (שבנחלת יוסף וכן בכתובה של סבתא מרים שמו העברי הוא עודד) מנצור, סבא של הסבתות שלי, היה מלמד לדיינות והציעו לו להיות דיין בבי"ד והוא סירב. הוא אמר אני איש שלום. אלמד אחרים לדיינות אך לא אהיה דיין.
מסופר, שהיתה תקופה לא נעימה ליהודים בעדן, ויום אחד הוא איחר. הוא היה אוהב לעבור מבית לבית לעשות שלום בין האנשים, אך באותו יום איחר מעבר לרגיל.
אשתו – מרים – [אחות] שמואל בעל הנחלת יוסף. עמדה לצד החלון וחיכתה שהוא יבוא והיא תצא לפתוח לו את הדלת.
היא עומדת ומחכה, ופתאום היא רואה אותו ולידו איש מבוגר עם זקן לבן, והם הולכים יחד. כשפנו להיכנס לבית, היא יצאה לפתוח לו את הדלת. פתחה את הדלת והיא רואה את בעלה לבד בכניסה.
שאלה את בעלה, למה לא נתת לו להיכנס? שישתה משהו. אמר לה: מי? אמרה לו: הזקן שהיה לידך. אמר לה: מה?, את ראית אותו? אמרה לו: כן. אמר לה: את צדיקה. זה אליהו הנביא שמלמד אותי.
את הסיפור הזה שמעתי [ברכה] ממורי שמעון בן מורי סאלם
סבא יוסף וסבתא ברכה – עץ המשפחה
ההורים של סבתא רחל וסבתא מרים הם יוסף וברכה. ננסה להכיר את עץ המשפחה מהענף הזה.
אברהם הוליד את מנצור שהוליד את עוואד. (את העובדה ששם הסבא הוא אברהם, אנו למדים מתוך המצבות שצולמו בשנים האחרונות בעדן. תאריך הפטירה של עוואד ידוע למשפחה – כ"ח סיון התרס"ב, יולי 1902, ועל פיו זוהתה המצבה)
עוואד התחתן עם מרים.
לעוואד ומרים נולדו שלושה ילדים. יוסף, מנחם (המשפחה של שרה ומרימה מחולון) וחמאמה (המשפחה של מורי שמעון ומורי יצחק)
יוסף התחתן עם ברכה ונולדו להם 10 ילדים (לאה ושלום נפטרו צעירים) בין ילדיהם – סבתא מרים וסבתא רחל דודה חנה, דודה סארה (האחות הבכורה)
יוסף נפטר כ"ד תשרי תרצ"ו. ברכה נפטרה ליל רביעי כ"ג טבת תרצ"ד.
ילדיהם של יוסף וברכה ושמות בני הדודים
- סארה (שרה) נולדה ניסן תרנ"ד 1894. נשואה למשמור פנחס.
ילדיהם: חמאמה, משה, שמעון, מזל, לאה, אסתר, שמואל, ציון, חני, מרימה, דינה, רשל ויוסף. - חנה נולדה תשרי תרנ"ו 1896. נשואה למנחם נחמו בן דודתה (ברכה אימה וחמאמה אימו אחיות, ושם אימם מרים)
- ישראל נולד טבת תרנ"ז (נ"ח) 1897 נשוי לשרה.
ילדיהם: יוסף, ויולט, מרי, משה, שושנה, בנין. - לאה נולדה יום ש"ק כ"ט מנחם אב תרנ"ט 8.1899 נפטרה צעירה.
- שמואל נולד יום ש"ק ב' אלול תרס"א 8.1901 נשוי למרים.
ילדיהם: מזל, דוד, יעקב (נשוי לבת דודו רותי), ציון, שרה, כרמלה (נשואה למאיר אח של סבא בנין). - עוואד נולד יום ש"ק ט' אלול תרס"ד 20.8.1904 נשוי למזל
בת מורי יחיא אברהם וצדקה, שהיא הבת של מורי דאוד, אחות של סבא סאלם)
ילדיהם: חנון, מאיר, רג'ינה (חנה), יוסי. - שלום נולד יום א' ד' כסליו תרס"ח. 10.11.1907 נפטר צעיר.
- מרים סבתא שלנו, נולדה טבת תר"ע 1910 נשואה למנחם יחיא בנין
ילדיהם: ברכה, זכריה חנה בנין שרה ויעקברחל סבתא שלנו נולדה אייר תרע"ג 1913. נשואה לבנין סאלם מורי דאוד
ילדיהם: מנחם, יעקב, יוסף, מתנה, יהודה, דוד, מרים ומשה
- יעקב קנזי. נולד אדר א' תרע"ו 1916. נשוי לחנון בת אברהם שלום.
ילדיהם: יוסף, מרי, מיכאל, גבריאל, רותי, בנימין, בן ציון, כרמלה.
אבא יעקב מספר
אבא חזר מקריאת המגילה בבית הכנסת של צפניה.
סיפר ששתים קראו את המגילה, מרדכי פנחס ושילה. בן הדוד שלי. האבות שלנו אחים. תענוג לשמוע אותם קוראים את המגילה.
אצל העדנים קוראים את המגילה, שני אנשים. דע לך, לעדנים יש זמן, עוד חצי שעה, עוד שעה, לא קרה כלום. קוראים בנחת. מילה במילה. את המגילה הזו קיבלתי בירושה מהבעל של הדודה חנה – מנחם נחמו. הוא היה חזן במעלאמת סלים בעדן, של מורי משומר וכתב בעצמו את המגילה. בזמנו, הוריש לי המגילה הזו ואמר לי "יעקב, כל חייך, בכל פורים תקרא בה."
אחרי התפילה הוא בא הביתה, יושב בכורסא, לוקח ספר ומעיין. והדודה חנה תמיד דאגה לו לכוס קפה וכו'
אני הייתי אחד העובדים של משה משומר, היתה לו חנות בתוואהי. קראו לחנות טיפ טופ. כלומר החנות הכי טובה… הם מכרו בעיקר בשמים. כי עדן היתה עיר נמל וכל אניה שהגיעה מים סוף, חנתה בעדן. והחיילים ירדו לאפטר לנמל. ושם מכרו להם במחיר מופקע…
הדוד עואץ היה חלפן כספים. וכל אניה שהיתה מגיעה לעדן הוא היה עולה לאניה ועובד שם.
יהודי עדן, הולכים לבית כנסת נשארים עד עשר עשר וחצי (בבוקר) מגיעים הביתה אוכלים ארוחת בוקר משובחת, ויוצאים לעבודה במסחר בתוואהי. החיים היו קלים.
הרוויחו באמונה. ועם כל זה חיכו לרגע שיגיעו לארץ ישראל.
הדוד מיוש, הוא בנאדם מיוחד. איך שהגענו לארץ הוא בא לחפש אותנו. ודאג לנו לאוכל כי לא היינו רגילים למה שהיה
אמא של אשתי – מרים – היתה טבחית מעולה. המיוחד בה היה שכל דבר היא הצליחה להפוך לטעם עדני. כשאמא שלי, עלתה לארץ היא לא ידעה אפילו מה זה אומר שהמים רתחו.. אך לאט לאט למדה.
משפחת ששון
ר' יצחק ששון הגיע לעדן מבבל. משפחת ששון היתה משפחה מיוחסת לבית דוד שעליהם נאמר "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו".
כשהשתקע בעדן ביקש להינשא. הציעו לו אשה אלמנה אם לשתי בנות שבעלה נפטר בצעירותן. (אולי בשל שהיה מבוגר מדי?) האלמנה סירבה בתחילה, כי לא היה נהוג להינשא בשנית.
לאחר זמן הבטיחו לה חכמי הקהילה כי במידה ותינשא לר' יצחק – תזכה ותגדל ארבעה בנים צדיקים. והוא מצידו הבטיח כי יגדל את בנותיה כבנותיו. ואכן ברכת החכמים התגשמה ונולדו להם ארבעה בנים.
מורי דאוד, סבא של סבא בנין. (בנין סאלם מורי דאוד), משה, יאהו (אליהו), ושלום. משפחה זו היתה ידועה בעדן כתלמידי חכמים הבקיאים בתלמוד הבבלי ובפוסקים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
מורי דאוד כיהן כדיין בבית הדין בעדן. הוא נתמנה לאחר פטירת הדיין בנין בן סעדיה זצ"ל. וכיהן יחד עם מורי יצחק הכהן והדיין רבי יעקב בן משה.
הדיין דאוד לימד קבוצה של תלמידים בשיעור קבוע לאחר תפילת שחרית ובו למדו גדולי הרבנים והדיינים. אחד מתלמידיו היה הדיין הגדול הראב"ד סאלם יעקב מנחם זצ"ל. (אבא של מורי יצחק ומורי שמעון). מורי דאוד נפטר ונקבר בעדן. (מתוך ספר סידור השולחן)
לאחרונה תועד בית העלמין בעדן. ומשם אנו יודעים שמורי דאוד נפטר ב-ה' אלול תרפ"א (9/1921)
אשתו כודמה נפטרה ב-כ"ו ניסן תר"ס.
מצילומי בית העלמין זיהו גם את בנו של מורי דאוד שנפטר בגיל צעיר. שמו יהושע והוא נפטר בכ"ח ניסן תר"ס? (כנראה שנפטר באחת משנות תר"ס אך לא ברור בתצלום. קשה להניח שנפטר יומיים לאחר פטירת אימו)
כמו כן ידוע כי סבתא דינה, אשתו של סבא סאלם היתה יבמה. סבא בנין היה מזכיר כל הזמן "אנחנו ילדי יבום" כי בהחלט מדובר בעובדה יוצאת דופן שליבמה היו 8 ילדים. (חינן , ציונה, מאיר, מיוש, דאוד, שלמה, ציון, ובנין) אז כנראה שדינה היתה נשואה בתחילה ליהושע, שנפטר צעיר ואז היא נישאה לאחיו סאלם.
בתי כנסת בעדן
ב-1858 נבנה בית הכנסת הגדול של עדן – "מגן אברהם". ישיבה שנקראה "התורה והמצוה" נבנתה גם כן סמוך לבית הכנסת. בישיבה נלמדו התלמוד הבבלי, השולחן ערוך, הזוהר, תיקון חצות, תהלים ועין יעקב של רבי יעקב בן חביב ועוד. השיעורים בישיבה התקיימו במשך עשרים וארבע שעות רצופות, על ידי משמרות מתחלפות.
בנוסף לבית הכנסת הגדול שכנו גם בתי כנסת קטנים יותר. הידועים שבהם הם בית הכנסת "אל-פרחי" הקרוי על שמו של ספר תורה תימני מקודש שנכתב במאה ה-17, ובית הכנסת "שמואל נסים" ששירת כתלמוד תורה לבנים עד תחילת שנות ה-40 של המאה ה-20. ובית הכנסת משה חנוך הלוי שבו היו מתפללים בהברה ספרדית. ובכלל, משה חנוך הלוי אחראי לשינויים רבים בעדן, היה מביא סידורים וספרים רבים לעדן. הוא האריך ימים והנחלת יוסף מספר איך בביקורו בארץ ישראל, בירושלים, פגש את משה חנוך הלוי לאחר שהלה עלה מעדן לא"י. (ע"פ ויקיפדיה)
ראיון של יערה עם סבתא ברכה
עבודת ראיון עם סבתא ברכה, תחביבה הוא לבשל
שם: יערה דוד
כיתה: ה'1
בית ספר נועם הרא"ה
שלום אני יערה דוד. ראיינתי לעבודה זו את סבתי – סבתא ברכה.
סבתי עלתה לארץ בגיל צעיר ועכשיו היא מבוגרת יותר.
סבתי בת יותר מ-80 בלי עין הרע, אך עדיין שפתה בעברית קצת לא נכונה.
אני מראינת את סבתא שלי על התחביב שלה לבשל, סבתא שלי אוהבת לבשל ומבשלת הרבה זמן.
מקום העבודה של סבתא שלי הוא במטבחה.
סבתא אוהבת שמגיעים אורחים שהיא יכולה לתת להם לאכול מתוצר ידה שעבדו קשות.
ברוך ה' יש שפע בבית.
למה את אוהבת לבשל?
לתת לנכדים ולילדים שלי ולכלות ולחתן.
מה את מרגישה כשאת מבשלת?
אושר.
מתי התחלת לבשל? – האם זה היה כשכבר היית אמא לילדים ואז היית צריכה לבשל,
או שעשית זאת בצעירותך בתור תחביב?
התחלתי לבשל 15 שנה אחרי שהבאתי ילדים כי הייתי צריכה .
מי לימד אותך לבשל?
השפית הכי גדולה שלי – אמא שלי עליה השלום.
כמה שנים את כבר מבשלת?
40 שנה.
באיזה הזדמנות את מבשלת?
כל יום חוץ משבת. יום שאני עושה דגים אני אופה "קאדיד"
יום שאני עושה תבשיל של בשר או עוף אני אופה לחם "חפוש"
ויותר חגיגי שבתות או חגים או שמחה – "הזון".
– מה זה הזון?
הזון זה כמו חלה.
מה את מבשלת בכל יום?
יום ראשון – אני מבשלת עדשים אורז ולפעמים דגים ולפעמים קציצות של דגים.
יום שני – אני עושה עוף בתנור, תפוחי אדמה עם גזר ובצל וקצת חומוס וקוסקוס.
יום שלישי – עושים מקרונים, "פסוליה" (שעועית), ושניצל.
יום רביעי – עושים מה שיש למשל כמו היום עשינו מדגדג, אורז ושעועית.
– מה זה "מדגדג"?
זה בשר קצוץ בסכין או במעבד מזון, עם תפוחי אדמה ובצל וכוזברה ותבלינים ורסק עגבניות, קצת שמן קצת מים, מכניסים לתנור, וזה מה שיערה אוהבת.
יום חמישי – אנחנו עושים "מחשחש" זה אומר פשטידה. – קוביות של תפוחי אדמה עם בצל ועם כוזברה ועגבניות קטנות מבשלים, שמים על זה ביצים וזה פשטידה. אוכלים אותה עם חלה.
יום שישי – באים כולם, הנכדים אוכלים שעועית ואורז. מי אוהב עוף, מי אוהב קציצה של בשר.
בלילה מגישים אוכל אחר.
איזה סוג בישול את אוהבת?
כול מה שאהוב עליהם אני עושה.
מי זה עליהם?
על הנכדים בפרט ועל הילדים.
האם עדיין לומדת את דברים חדשים בבישול?
כן, אני רואה תכניות בישול בטלוויזיה ואני מנסה.
אם הילדים שלי אוהבים, אז אני עושה עוד פעם. ולפעמים הם אומרים לא! אנחנו רוצים רק את מה שאת עושה לנו תמיד.
לדוגמא: עשיתי חתיכות של חזה עוף על המחבת עם תפוחי אדמה, קישואים, גזר, בצל וקצת רוטב ובישלתי על אש קטנה ואמרו לי פעם שניה שזה טעים. (בדיוק אמא שלי אכלה את זה וכולם צחקו)
פסוליה זהו מאכל מאוד ידוע ואהוב במשפחה שלנו,
ביקשתי מסבתא שתספר לי איך הוא הגיע אלינו וסבתי ענתה:
כשהיינו עולים חדשים בשנות החמישים לא היה בשר ולא עוף לא דגים, קיבלנו את האוכל במנות פעם בשישה חודשים. קפוא, מסריח! לא רצינו לאכול, אז, אמא בישלה שעועית, שמה בתוכה תפוח אדמה ובצל ורסק עגבניות ותבלינים וכוזברה, שמה מים רותחים.
אחלה אוכל.
עכשיו את כבר מבוגרת האם עדיין יש לך כח לבשל?
(דודתי שהיתה שם אמרה שסבתא ברכה לא כזאת מבוגרת- עד 120 שנה!)
כח? לא כל כך, אבל רצון יש.
בשביל הנכדים אני דואגת. אבל אם לא היתי מבשלת להם, גם לעצמינו לא היה מה לאכול, אני ובעלי הזקנים ואנחנו זוכים בזכותם.
האם יש עוד משהו שאת רוצה לספר על התחביב שלך – לבשל?
לפי מנהגינו למשל בחנוכה עושים לביבות – "אישאר" מקמח. כל ערב במקום סופגניה עושים את זה.
אוכלים את זה מי שאוהב עם סוכר, מי שאוהב עם ריבה, מי שאוהב עם חריף, כל אחד וטעמו.
בפסח עושים פלאפל מלוביה לבנה וזה לבן וטעים וכולם אוהבים אותו בערב פסח.
בערב ראש השנה בבוקר אנחנו עושים מלוואח תוצרת בית, לא קונים מוכן. ובנוסף מכינים דגי בורי בתנור עם תיבול ואוכלים את זה עם ריבה, מתוק-חריף וקפה,
מכינים את זה פעמיים בשנה. בראש השנה וביום כיפור- זה האוכל של הבוקר בשעה שבע.
תודה רבה סבתא יקרה שתזכי להרבה נחת!
משפחות דוד ובנין 